אמיר דדון הוא ההוכחה שגם ב-2010 אפשר לעשות כאן רוקנ'רול שיהיה רלוונטי כמעט לכל האגפים. מספיק קומוניקטיבי כדי להתנגן ברדיו, מספיק עמוק וחזק כדי להתחבב על מי שאוהב רוק ברצינות ומספיק נגיש ויפה כדי לתפוס קהל רחב. לא ברור כמה קהל באמת יש לדדון, אבל אמש, כנהוג בהופעות השקה, מועדון זאפה היה מלא ומאות אנשים שרו איתו את מילות שיריו, ולא רק את אלה שיצאו לרדיו. מה שחסר לדדון זה חיבור לאגף הצעיר, זה שמגלה עכשיו את הרוק מחדש.
זמר רוק מצוין, מגוון
כי אמיר דדון, כפי גילו, בהווייתו, ברוק שהוא כותב, מנגן ושר, הוא תוצר מובהק של הניינטיז היפות - גראנג' פרל ג'אמי, רוק מיינסטרים אמריקני חצי-כבד מאזורי בון ג'ובי ואירוסמית' ("אור גדול", "גלים") ובגזרה המקומית אהוד בנאי של ימי "עוד מעט" ("זכרתי לך חסד" המשובח רק עם גיטרה) ורפי פרסקי של תחילת העשור ההוא ("חלל").
_c.jpg "אמיר דדון הופעה 3 (צילום: ספיר בן עמי)")
דדון הוא זמר רוק מצוין, מגוון, שנדמה שאין הרבה מגבלות לקול שלו, לא נופל ברמתו מסולנים אייקוניים כמו אדי ודר מפרל ג'אם ("עיניים", "בזמן האחרון"), ואפילו קורט קוביין מהאנפלאגד של נירוונה בניו יורק ב"לבד", שהשלים טריו שירים אקוסטיים בטבורה של ההופעה.
ורסטיליות שלום חנוכית
קצת יותר קרוב אלינו מזכירה הורסטיליות שלו כמבצע את זו של שלום חנוך - יש לו יכולת לסחוף אותך בנאמבר רועש כמו "טוב לי" (שיר בינוני) עם סולו א-לה הנדריקס וכמה דקות אחרי זה לרגש אותך בשיר שקט ("תודה"), ולהישמע בשניהם כמעט כמו שני זמרים שונים. לפעמים הוא נסחף עם המניירות שלו כזמר ("שום דבר", בגוון ספרינגסטיני).
_c.jpg "אמיר דדון הופעה 1 (צילום: ספיר בן עמי)")
השירים שדדון כותב יכולים לדבר כמעט לכל אחד, הוא יודע לרגש ("זכרתי לך חסד"), מצד שני הוא חסר רמה מסוימת של תחכום ("כמו חייל"). "חצי", למשל, הוא שיר שהטקסט שלו עושה את ההבדל בין שיר רוק קצבי לשיר רוק קצבי טוב - אבל את המילים כתב טל רביב. את "בזמן האחרון" כתב יהונתן גפן - אחד השירים הטובים הבודדים שלו מאז שנות ה-80'.
פשטות כקלף מנצח
מבחינת לחנים העבודה של דדון סבירה ומעלה, לא מבריקה, וכראייה לכך בולט פתאום מעל כולם "שאריות של החיים", אותו הלחין עידן רייכל. לעיתים הפשטות היא עבורו קלף מנצח, כמו למשל ב"הומסיק", שמזכיר קצת את שלמה ארצי ואחר כך עף גבוה בפזמון.
_c.jpg "אמיר דדון (צילום: ספיר בן עמי, יח\"צ)")
דדון הביא אל הזאפה נבחרת מנצחת של נגנים: עמית יצחק בחשמלית, אמיתי פריינטא בבס (אימתני ב"בזמן האחרון"), תומר צדקיהו בתופים ואלון פרימן בקלידים. ההרכב המגובש הזה ידע לעשות מהשירים של דדון נאמברים חזקים של רוק, לא קשים מדי, אבל, שוב, מאוד ניינטיזיים, עם הפקה מוזיקלית של גיל סמטנה שגרמה לעסק להישמע כמו ערב ב"לוגוס".
באיחור של עשור
מה שפחות חזק אצל דדון זו הכריזמה. נדמה שהוא לא קורץ מהחומר ממנו עשויים כוכבים, לא ממריא לגבהים מהם הוא יכול להסתכל עליך מלמעלה, כי הוא צנוע מדי, אולי אפילו מבוגר מדי (34). נדמה שהכל קורה לו, אבל באיחור של עשור, למרות שבנאי הוציא אלבום ראשון באותו גיל וסחרוף פרץ באמת בגיל 40. כי דדון לא יקפוץ לקהל על הראש ויתחרע עליו כמו מניאק, אלא מנגן רוקנ'רול לאנשים בגילו. ובשביל להיות רוקסטאר צריך יותר, או משהו אחר, אולי אלבום אקוסטי בהפקה של רייכל, שייכנס לכל לב ולכל בית בישראל.
ובכל זאת, אמיר דדון, כיוצר, כזמר, כגיטריסט, כאישיות, הוא רווח נקי לרוק המקומי. לפעמים כל מה שאתה צריך כדי ליהנות מהחיים זה זמר טוב עם שירים טובים, שיידע לחזור איתך אל השנים היפות ל גיל ההתבגרות. לא כולם חייבים להיות מבריקים, גאונים או להמציא את הכל מחדש.
_c.jpg "אמיר דדון הופעה 2 (צילום: ספיר בן עמי)")