"מוזיקה נהדרת ועשיה קולנועית מרהיבה"

אהבה בת 20

אתמול יצאתי למסע בעקבות האהבה הראשונה שלי. הצפייה בסרטו התיעודי "Pearl Jam Twenty" של קמרון קרואו ("סינגלס", "ג'רי מק'גוויר", "כמעט מפורסמים") החזירה אותי באחת לתקופה שלא תחזור. האמת שחששתי לצפות בסרט, שמלווה את חגיגות 20 השנה לפרל ג'אם, ושאותו ילוו גם פסקול וספר, והקרנה אחת חגיגית בישראל ב-20 בספטמבר בסינמה סיטי בגלילות, במקביל להקרנות בעולם.

כל כך שונים מהפו פייטרז

אחרי שצפיתי לאחרונה בסרט התיעודי המצוין "Back And Forth" על להקת פו פייטרס אותה מוביל ביד רמה דייב גרוהל, חששתי להתאכזב. בתור מעריצה של פרל ג'אם מתחילת דרכם, לא ידעתי מה סרט כזה יוכל לחדש לי, ומה יקרה על המסך ללא הדרמטיזציה וההומור העצמי שמאפיינים להקה כמו פו פייטרז. ובכלל, האם להקה שמאופיינת בשקט פנימי וחרדה לפרטיות ורצינות כמו פרל ג'אם יכולה להחזיק סרט? את ההבדל בין הסרטים אפשר לראות כבר בהבדלים בין הטריילרים (טריילר פו פייטרז, טריילר פרל גאם).

Pearl Jam Twenty from Pearl Jam on Vimeo.

ואכן קשה מאוד להשוות בין הסרטים, אבל שניהם מצוינים כל אחד בדרכו. בניגוד לסרט על הפייטרז, אותו מוביל בבירור קולו של דייב גרוהל, ב"טוונטי" אין קול כזה. הציפייה שהסולן והמנהיג אדי ודר יוליך אותנו בין רגעיה של הלהקה במהלך השנים, לא מתממשת. חברי פרל, עם חיזוק מכריס קורנל (סאונדגרדן) מאירים לנו רגעים בדרכם הבכלל לא מובנת מאליה מהקמת ההרכב ועד היום.

הרגע המדויק בו הופך אדי ודר מהבחור הביישן למכונת זעם

למעריצי הלהקה האדוקים הסרט לא יחדש הרבה, אבל יאיר רגעים וילווה אותם בתמונות ותובנות שעוד לא ראינו. למשל הרגע המדויק בו הופך ודר מהבחור הביישן והחדש בלהקה למכונת זעם, או החשש האמיתי על פניו של ג'ף אמנט בכל פעם שאדי מרגיש צורך לקחת את עצמו לקצה על ידי טיפוס לא אחראי בעליל על עמודי תאורה.

יש פה החשיפה היחסית והדי נדירה של חברי פרל ג'אם, שמסבירים אגב את הרציונל בהימנעות מחשיפה תקשורתית שלא תמיד מצליחה להם. ויש רגעים מרגשים הנלווים לחשיפה, למשל כשודר מספר על פגישתו עם פיט טאוסנד מלהקת ה"מי".

יחד עם זאת פרל ג'אם עדיין מצליחים לשמור על הגבולות שלהם, והצופה לא נחשף לפרטים מחייהם האישיים. ועדיין מרגש לקחת איתם את המסע הזה, ממותו הטרגי של אנדי ווד, סולן להקת "מאדר לאב בון", מוות שהביא להקמת פרל ג'אם, דרך ההחלפות של המתופפים בלהקה, שזוכות לטיפול משעשע, המלחמה ב"טיקט מאסטר" והמשבר של פסטיבל "רוסקילדה".

אפילו קורט קוביין השאיר בצד את היריבות

קמרון קרואו הוא מעריץ. וככזה הוא לוקח את הצופים למסע מרגש, קרוב ובעיקר אוהד. חברי פרל ג'אם הם הלהקה שאי אפשר שלא לאהוב, גם אם לא אוהבים את המוזיקה שלהם. אפילו קורט קוביין השאיר את היריבות בצד כשהכיר מקרוב יותר את ודר.

היושרה של חבריה, תשומת הלב לפרטים והמחשבה על המעריצים הם אלו שגרמו ללהקה לשרוד ביחד את כל השנים הללו, והיא חיה ובועטת עד היום. פרל ג'אם היא לא סתם להקה שאתה מעריץ. היא חלק מהזהות שלך. לכן גרעין המעריצים שלהם נשאר כל כך חזק ונאמן. 20 שנה עברו והמעריצים התבגרו יחד איתם. לחברי הלהקה יש כבר משפחות והם מפוכחים יותר אחרי שהצליחו לשמור על שפיות למרות ההצלחה המטאורית לה זכו. גם אני התבגרתי, וגם לי יש משפחה. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו במהלך הסרט היה שאני חייבת להשמיע לבן שלי יותר פרל ג'אם (ליזט דנן).

 

"הסרט עושה חשק גם למי שלא מעריץ לשמוע את פרל ג'אם"

בזכות הקשר ארוך השנים שלהם עם הבימאי קאמרון קרואו ("כמעט מפורסמים", "ונילה סקיי") זכו פרל ג'אם בסרט מוצלח שמתעד את 20 שנות פעילותם ומבטיח שהמורשת המוזיקלית שלהם תשאר לעוד שנים רבות. הסרט עמוס בצילומים מרהיבים של הופעות מהשנים האחרונות, קטעי ארכיון נדירים מרגע היווצרות הלהקה שכל דוקומנטריסט יכול לחלום עליהם כשהוא ניגש לחדר העריכה וחברות עמוקה בין הלהקה לקרואו שמאפשרת לכל זה לקרות.

אירועי מפתח הפסיפס חצי כרונולוגי

בסרט מבקש קרואו לסכם 20 שנים בחיי הלהקה, מה שכמובן מקשה על היכולת להעמיק בתהילכים כאלה או אחרים ויוצר מעין פסיפס חצי כרונולוגי העובר מפרק לפרק. קרואו מכסה ארועי מפתח, ממותו הטראגי של אנדי ווד סולן "מאדר לאב בון", ועד סגירת המעגל המרגשת עשר שנים אחרי, כשודר מבצע את שירו "Crown of Thorns" בחגיגות העשור ללהקה.

בהמשך מגיעים המאבק הממושך והמרשים שלהם בתאגיד "טיקט מאסטר" על מנת לאפשר לקהל שלהם לראותם במחירים שווים לכל כיס, האסון בפסטיבל רוסקילדה ב-2000, הסיבוב עם ניל יאנג, לצד אתנחתאות קומיות כמו ההופעה הנוראית שלהם במסיבת הפרמיירה לסרט "סינגלס" (שיתוף הפעולה הקודם של קרואו ופרל ג'אם) ופרק קומי על תסביך ה"ספיינל טאפ" של הלהקה בגזרת התופים עד שקיבלו אליהם את מאט קמרון.

כריס קורנל מרגש בכאבו

מלבד חברי הלהקה וקרואו עצמו המרואיין היחיד שצולם במיוחד עבור הסרט הוא כריס קורנל מ"סאונדגרדן" שמרגש בכאבו וכנותו כשהוא מדבר על האובדן של שותפו לדירה אנדי ווד. חברי פרל ג'אם מצידם מפרגנים לקורנל כשהם מדברים על הנדיבות שבו אסף אותם ואת הבחור החדש בשכונה - אדי ודר לפרוייקט "טמפל אוף דוג" ועל החיבור המרתק בין קורנל לודר.

גם קורט קוביין מבליח בסרט בקטעי ראיונות ארכיונים וגונב את ההצגה עם היריבות והחברות בין הלהקות הסיאטליות שכבשו את העולם ב-1991 וגם בהתייחסות למותו וההשפעה שלו על אדי ודר.

פרפומנס חייתי ומסוכן

קרואו מספק הצצות מרתקות לדמותו של ודר במספר סצנות כמו הופעה מכוננת של הלהקה בתחילת דרכה שבה ודר המופנם עובר שינוי במהלך ביצוע שיר שבו הוא קלט מאבטחים שנוהגים באלימות במישהו בקהל והכעס שהוא מוציא באותו הרגע בשירה שלו חושף וודר בימתי חדש.

או הפרפומנס החייתי והמסוכן של וודר שנהג לטפס על פיגומי הבמה ולהשליך את עצמו לקהל מגבהים עצומים בצורה שיכלה לחסל אותו. לעומתו, חברי פרל ג'אם, סטון גוארד, ג'ף אמנט ומייק מק'רידי עוברים בסרט כאנשים פשוטים, צנועים, אולי אפילו לא "קולים".

מוזיקה נהדרת ועשיה קולנועית מרהיבה

למרות שהסרט מרגיש לעיתים ארוך מדי (110 דקות), מבולגן במעבר בין הנושאים שהוא מכסה ולא מעמיק בתהליך היצירה שלהם - הוא מפצה במוזיקה נהדרת ועשיה קולנועית מרהיבה. קרואו אוהב מוזיקה ולראיה הסיום המתוק שכולל ביצוע סוחף ומלא של ALIVE בעריכה נהדרת שמתכתבת עם פוטג'ים של הלהקה לאורך כל השנים.

כפי שאומרים חברי פרל ג'אם בסוף הסרט כמה שהם אסירי תודה על כך שהם עדיין יכולים לנגן וליצור מוזיקה ביחד - הם צריכים גם להיות אסירי תודה על החסד שחברם הבמאי עשה עבורם בסרט הזה. קרואו עשה להם כאן שירות נפלא, שגורם גם למישהו שהוא שלא מעריץ מושבע של פרל ג'אם להעריך אותם יותר ובעיקר לרצות לשמוע את המוזיקה שלה. (איתי קסלר).