לקרוא ולבכות: ניל יאנג בהופעה בהייד פארק, לונדון

ביטול הופעותו של ניל יאנג בפארק הירקון התקבל אולי מצד אחד בהבנה מסוימת, כי באמת כיצד ניתן היה לקיים אותה כשברקע שריקות טילים ואזעקות, אך יותר מכל הביטול עורר עצב ותסכול רב אצל עשרות אלפים, שבוודאי קיוו לשעתיים של רוקנ'רול מחושמל ממשנתו של הקנדי הבלתי נגמר.

ההופעה בישראל היתה צפויה להתרחש כ-19 שנה מאז הופיע יאנג לראשונה בארץ, וכחלק מסיבוב אירופאי בן חודש בלבד עם הרכב הליווי המיתולוגי שאיתו, "הקרייזי הורס", שכולל מקומות כמו איסלנד, אירלנד, לונדון, ליברפול וטורקיה. הייתי רוצה לנחם את הקהל בארץ, עם דיווח על כך שהמופע בהייד פארק בלונדון לעיני למעלה מ-50 אלף איש היה חלש, חסר אנרגיות ומבוסס על רשימת שירים מאכזבת. אלא שההפך המוחלט הוא הנכון.

ניל לב זהב

יאנג רק העצים את החוויה כשהמשיך משם לאחד מלהיטיו הגדולים "Heart Of Gold" ואנחנו כולנו הרגשנו כאילו החיפוש אחר אותו לב זהב באמת תם ונשלם. היופי שבפשטות, הקסם של מילה הקטנה והמנגינה המושלמת - כולם שם, ובגדול.

ולמרות שיש מי מחברי שחשב שאולי דווקא על רקע השיר של דילן ואווירת ה"עשו שלום ולא מלחמה" יאנג יתייחס בכמה מילים למתרחש בחדשות, אבל לא, הוא בחר כמובן להתמקד במוזיקה ולשים בצד למשל את הההפגנה הפרו-פלסטינית הגדולה שהתרחשה זמן קצר לפני כן, במרחק רבע שעה משם, מול שגרירות ישראל.

הנושא עליו הוא דווקא כן רצה לשים דגש הוא כדור הארץ החבוט שלנו, כשלקראת סוף המופע הקדיש לו שיר חדש ומצויין, עם ריף נהדר, בשם "Who's Gonna Stand Up And Save The Earth". יחד עם שיר הנושא מאלבומו האחרון והמעולה עם "הקרייזי הורס", "Psychedelic Pill" מ-2012, סימן למעשה יאנג "וי" על כל העשורים בקריירה שלו. מעטים האמנים המופיעים כיום, אם בכלל, שדואגים לכלול ברשימת השירים שלהם בהופעה שיר אחד לפחות מכל עשור, ושיש להם בכלל להיטים מכל עשור בקריירה. במקרה של יאנג מדובר כמובן על שישה עשורים, עשירים באלבומים נהדרים, כשבינתיים הוא לא מפסיק ליצור חומרים מעניינים ולהישאר רלוונטי, למשל באלבום חידושים אינטימי ומיוחד שיצא רק לפני שלושה חודשים.

הבהלה הרוקיסטית לזהב

בכל סיבוב הופעות דואג יאנג להפתיע את המעריצים עם רשימת שירים מגוונת, שכוללת שירים שלא ניגן שנים וביצועים מיוחדים. גם הפעם הוא לא איכזב ו"החזיר לחיים" את "Separate Ways" היפהפה מהאלבום הגנוז "Homegrown", לא פחות משלושה שירים מ-"Ragged Glory" משנת 90' (שסימן אותו כסנדק הגראנג'), וגם ביצוע רוק מפתיע משהו עם "הקרייזי הורס" ל-"After The Gold Rush" האלמותי, אותו לרוב הוא מבצע כמובן באופן אקוסטי ואינטימי יותר. תענוג.

בכלל יאנג די פינק אותנו בלהיטים, כשהוא כולל גם את "Only Love Can Break Your Heart" ו-"Cinnamon Girl". אבל אותי דווקא שבתה בקסמה עוד יותר הגיטרה המתפתלת של "Love To Burn", שלכמה דקות בעיניים עצומות נתנה לי להרגיש כאילו אין 50 אלף איש מסביב וזה רק אני, יאנג, "הקרייזי הורס" והזמרות המצוינות שלו, שהמשיכו כל הזמן ברקע לחזור על המנטרה "Take chance on love". לקחתי.

לאחר ההדרן הראשון (השיר החדש) אפשר לשמוע מכל עבר את תואמי ניל יאנג, עם פאות הלחיים הארוכות וחולצות מסיבובי ההופעות שלו מעשורים שונים, מתחילים לצעוק בקשות לשירים: "Like A Hurricane" צעק אחד, "Hey Hey, My My" צעק אחר, אבל הסיום המונומנטלי שבחרו יאנג ו"הקרייזי הורס" לקהל ההייד פארק היה "Down By The River" מ-69', שכמתבקש התפתח לג'אם פתלתל בן 17 דקות קצרות. הקהל היה צמא לעוד, אבל כולנו הבנו שיאנג יורד סופית ולא יחזור. זה קרה כשהוא לקח איתו את סלסלת הענבים ממנה נשנש לאורך כל ההופעה, בין שיר לשיר. איזה סטייל.

בבוקר שלמחרת המופע בהייד פארק פורסמה ההחלטה לבטל את ההופעה בפארק הירקון והשמחה שליוותה אותי בידיעה שגם החברים בארץ הולכים לקבל ניל יאנג ו"קרייזי הורס" בכושר מצוין ועם סט-ליסט משובח, התחלפה בעצב על כך שחברי, שחיכו כל כך לחזרתו לארץ של יאנג, נאלצים להתמודד עם הידיעה הצפויה משהו, אך הכואבת, ועם החזרה ל"שגרת הביטולים" המתסכלת. ואולי, למרות הקלישאה, ניל יאנג היה דווקא רוצה שאת הסיסמה שלו יקחו במלוא הרצינות הפעם: "Keep On Rockin In The Free World".