אגרויסע אורקסטרה

"מה ההבדל בין מוזיקאי לפיצה?" נפתחת ההופעה של "אגרויסע מציאה" בבדיחה ואולי משקפת הכי טוב את הרוח ההומוריסטית של הלהקה. "שפיצה מאכילה משפחה", הם עונים ומציגים את אחת הסוגיות הקשות העומדות בפני מוזיקאים בארץ, בטח ובטח בפני להקה של חסידים השרים על נושאים כמו ריקודים מעורבים ומתן תורה, ושמחוברים בעיקר לאוכלוסיה הדתית, אך שואפים להגיע למיינסטרים החילוני.

"אגרויסע מציאה" מורכבת משלושה סולנים: נדב בכר- שירה וגיטרה, אורן צור- שרה וכינור, שי פרלמן- שירה וגיטרה, ועוד 3 נגנים: דוד עדה – קלידים וקולות, עידו גונן - בס, אייל ניסנבויים – תופים. שישתם עולים לבמה  ופותחים בקטע "היי" מתקליטם הקודם, שמשלב ריף גיטרות עם גרוב חסידי, אבל כזה שמגיע בדיוק במידה, וממשיכים עם גירסת "אגרויסע" ל"אחד אלוקינו" - סינגל חדש שעתיד לצאת בטיימינג מושלם לקראת פסח.

יותר גרוב-fאנקי ופחות חסידי, יותר רגאיי ופחות כלייזמר

ב"אין ייאוש" שירתו של  פרלמן נשמעת דומה באופן מפתיע לשירתו של מוקי, ובין משפטי ברסלב המוכרים לכולנו, כמו "אין ייאוש בעולם כלל" ו"הגשר צר ואין מה לפחד", לבין ביט הרגאיי המגניב נוצר שיר ממכר. הם ממשיכים עם "הפסיכולוג" (האב הרחמן, כמובן) ועוברים לסינגל הראשון שיצא מהאלבום השני, "סור מרע", השיר הכי גרובי בשטח.

ההשפעה של דודוש קלמס מ"הדג נחש" על ההפקה המוזיקלית ניכרת ויש תחושה שהוא לוקח את הלחנים של הלהקה למקום יותר נגיש וגרובי-fאנקי ופחות חסידי, יותר רגאיי ופחות כלייזמר. אם כי כל ההשפעות האלו קיימות שם וחיות יחד בשלום.

בשלב הזה להקתו לשעבר של הגיטריסט נדב בכר, "פרווה חמה", עולה על הבמה בתחפושות הזויות למעין אתנחתא קומית. לא בטוח שכל הקהל שותף לבדיחה הפרטית הזו, אבל הם מצליחים לעודד את הרוח עם "רבי נחמן", "מיין שטעטלע", ו"ריקודים מעורבים", שנושאיהם אולי קרובים בעיקר לחובשי הכיפה, אבל הגרוב שלהם, והשמחה על הבמה מוכיחים שמוזיקה שוברת מחסומים והיא תופסת גם את החילונים שבקהל.

מקדישים שיר לממציאת "שיטת ימימה"

ואז, לראשונה, מאז תחילת ההופעה מניח אורן צור את הכינור כדי לשיר את "החופש הגדול" המקסים, אותו הוא מקדיש לימימה אביטל, מייסדת "שיטת ימימה". אחרי כמה שירים נוספים מגיע "רצוא ושוב"- שיר מעולה עם רית'ם סקשן יציב ודומיננטי, כינור וירטואוזי וחומת גיטרות וקלידים איכותית. אולי השיר הטוב ביותר בהופעה, שמסתיימת בגרסת מטאל אדירה ל"מי אוהב את השבת", גרסה שמאפשרת לכולנו להתחבר מחדש לשיר מהילדות באופן קצת אחר.

החבורה יורדת מהבמה, אך חוזרת תוך זמן קצר להדרן שנפתח עם "יד כסלו" ומסתיים עם "מתן תורה" אה-לה מטאליקה, שמשאיר קהל מחויך ומרוצה. מרוצה מלהקה מצוינת, עם שמהווה שילוב בין מונטי פייטון לחסידי ברסלב, שהחיוך לא יורד להם מהפרצוף והאופטימיות שלהם מדבקת. הם  מנגנים מוזיקה נהדרת, שגורמת למפגש בין הכלייזמר לריפים של גיטרות וטקסטים חסידיים להרגיש טבעי.

"התנועה לשחרור המיותר"

האם החברים המוכשרים של "אגרויסע מציאה", רובם מוזיקאים שחזרו בתשובה, שניגנו ומנגנים עם אמנים מהמיינסטרים, ימלאו את החלל שהשאירו להקות כמו "שוטי הנבואה" ו"הבילויים" בשילוב שעולה על הדמיון? האם התמיכה של חברת התקליטים אן.אמ.סי בהוצאת אלבומם השני "התנועה לשחרור המיותר" תקרב אותם לזרם המרכזי?

נראה שיש להם עוד דרך לעבור, אבל ככל שקהל רב יותר ייחשף אליהם הסיכוי שלהם להגיע למעמד דומה לזה שאליו הגיע מתיסיהו בארץ גדל.