לונה פארק

לא סתם זכו לינקין פארק בתואר "ההופעה הטובה של השנה" בטקס פרסי ה-EMA  האחרון. לא בטוח שלהקה עם עומק מוזיקלי שיכול לעמוד בהשוואה לעומק של קייטי פרי, תוכל לממש את מה שתאגיד המיינסטרים הבטיח לנו לפני שבוע במדריד. אבל כשלינקין פארק עלו על הבמה והתחילו לזוז, לנגן, לשיר ולצרוח, כפי שהיה אמש בפארק הירקון, ברור מאוד למה אסור בתכלית האיסור לזלזל בהם או בתואר שהם קיבלו.

מוזיקה שמתאימה לפרחות רוק או לחובבות פופ מחוספס

מאז פרצה הלהקה בשנת 2000 עם הסינגל “One Step Closer”, היא הצליחה לכבוש מצעדים כאלה ואחרים ברחבי העולם עם להיטים טובים יותר או פחות, לעורר לא מעט ביקורות ומחלוקות לגבי הסגנון שלה ועל הדרך להפוך להיות אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר בשנות האלפיים.

אמש, על הבמה השחורה והמפוארת בפארק הירקון "לינקין פארק" הוכיחו למה לא צריך להתנשא עליהם רק כי הם לא יוצרים מטאל טהור. למה לא צריך להקל ראש גם בלהקה שמייצרת בעיקר מוזיקה שמתאימה לפרחות רוק או לחובבות פופ מחוספס. למה שואו איכותי, כריזמה אמיתית וסאונד מצוחצח הם כל מה שלהקת רוק אמיתית צריכה לספק למעריצים שלה.

במשך שעה וחצי הצליחו צ'סטר "תעשה לי ילד חמישי" בנינגטון, מייק "תעשה לי סקרצ'ינג" שינודה, בראד "תעשה לי דיסטורשן" דלסון , דייב "הפיניקס" פארל, ג'ו האן, ורוב בורדון לעשות מה שלהקת רוק צריכה לעשות בהופעה - לתת בראש. השישה תיזזו עצמם קדימה, אחורה, למעלה ולמטה לכל אורכה ורוחבה של הבמה, עד שלעיתים היה נדמה שמדובר במשחק של "איפה אפי" לאיתור הדמות הרצויה. הם הצליחו לרגש ולגרום למעריצים להניף מצתים במקום פלאפונים אבל גם להרעיד ולרמוס כל פיסת דשא תחת רגליהם של 14 אלף הצופים.

הקהל התמסר, קפץ, רקד, צרח וצווח

כמו בכל שאר ההופעות של הסיבוב הנוכחי שלהם, הם פתחו את ההופעה עם  "The Requiem" ו-“Wretches and Kings”. במקום למרוח את הקהל ולגרום לו להמתין לטוב שעוד יגיע בהמשך, התחיל להתנגן אחד הלהיטים המצליחים והמשובחים ביותר של ההרכב, "Papercut".

הקהל, שהיה מורכב מילדים בני שש עם הוריהם, בני נוער מחוצ'קנים ומחוייכים והרבה מאוד בני עשרים פלוס שהתחנכו על ברכי הניו מטאל, לא יכול היה להשאר אדיש לריף החשמלי-אלקטרוני של השיר. האמת, שלכל אורך ההופעה, הקהל התמסר, קפץ, רקד, צרח וצווח ללהיטים הישנים יותר של ההרכב.

“Given Up”, התחיל מיד אחרי זה ונדמה היה שהטירוף מתחיל לפשוט לכל עבר. "New Divide", האיטי יחסית לא הוריד את האנרגיות על גבעות הדשא וב-"Faint", כבר הכרזתי שניתן לפרוש, כי הטוב כבר בטח מאחורי.
אז זהו, שלא. כי צ'סטר רק התחיל להדגים בשלב הזה איזה גראולינג מטריף הוא יודע להוציא אי שם ממעמקי הגרון ("What I've Done", "Crawling ") בלי להיות צרוד ושינודה המשיך להשלים אותו בראפ שנותן קונטרה מגניבה לכל הבלגן הזה ("Bleed It Out ").

הצ'ילי שהופך את לינקין לפיקנטית

החיבור הזה ביניהם, זה שהיה "חדשני" כל כך בתחילת שנות האלפיים, הוא הצ'ילי שהופך את הלהקה הזאת לפיקנטית ומעניינת למרות האינפנטיליות שבה. כי תכלס, כמה קשוח באמת אתה יכול להיות כשאתה דורש שטחים סטריליים מסביב לבמה ומבקש מהקהל לשמור אחד על השני כי "כולנו פה אוהבים אחד את השני". יה רייט.

ולמרות כל הכיף והאנרגיות המפרגנות שהיו באוויר, היו גם כמה רגעים שאפשר למחוק מהזיכרון הכולל של ההופעה שבאה לקדם לא רק את הצלחות העבר המטאוריות של “Meteora” ו-“Hybrid Theory" אלא גם את האלבום החדש והלא ממש מוצלח של ההרכב, “A Thousand Suns”. רגעים מנומנים הורגשו בעיקר בשירים האלה ובעיקר ב- "Iridescent" שהעלה פלאשבקים לסלואו של "טייק ד'את" בכיתה ו'.

גם שוקי וייס, כרגיל, היה יכול להתאמץ מעט יותר בשביל הקהל הרב שהוא הצליח להביא. בניגוד להופעה של מטאליקה, הפעם הסאונד היה מצוין ואפילו הצליח להחזיק מעמד במשך שעה וחצי. גם הבמה, לא עוצבה כמו המפלצת שבונים ללהקה בחו"ל, אבל עדיין נראתה מצוין.

למה, שוקי, למה?

אבל למה שוקי, למה? למה לא יכולת לתלות רק עוד שני מסכים בצידי הבמה כדי שגם אלה שלא מעוניינים להדחף ולהימחץ בתוך ההמון יוכלו להנות ולחוות בצורה מלאה את מה שקרה על הבמה? איך הם יראו את דגל ישראל שהיה תלוי שם? איך הם יוכלו להתרשם באמת מהשרירים שבטח יש לבנינגטון שאוהב כל כך לשיר כשרגל אחת מוגבהת כל הזמן למעלה? איך הם יוכלו להגיד שהם באמת ראו איך החבר'ה האלה נראים ולא רק דרך מסך שמקרין קטעי וידאו ארט?

אבל, בשורה התחתונה, סוף סוף הגיעה לפה להקת רוק שנמצאת בשיא ההצלחה שלה ולא עשרים שנה אחרי. סוף סוף הגיעו לפה חבר'ה צעירים שעפים על מה שיש במדינה שלנו ולא רוצים אפילו לעזוב את המלון בירושלים. סוף סוף הייתה פה להקה שלא חסכה ממעריציה אף להיט וסיפקה להם בביצוע מושלם את כולם, כולל קאבר מגניב לבוב מארלי (“No Woman No Cry”). והפרגון האמיתי שמגיע ללהקה: סוף סוף הייתה פה להקה שלא חיפשה את ה"אגו בוסט" הפתטי, הנדוש והמיותר שבהדרן. לינקין פארק באו, ראו, כבשו והשאירו מסר מהדהד לכל המבקרים שלהם: "Shut up when I'm talking to you".

>> לינקין פארק - סיקור המופע ותמונות