הרבה הופעות מצליחות לרגש, לסחוף ולהלהיב. בלא מעט הופעות, גם אם לאו דווקא בארץ, מתאסף קהל עצום ומרשים והופעות רבות בימינו הן מושקעות ומבוצעות ברמה הגבוהה ביותר. אז מה בעצם הבדיל בין ההופעה של פול מקרטני ובין אחרות שכבר ראינו?
מדורת השבט בפארק הירקון
בראש ובראשונה היה זה המרכיב החמקמק שחוקרים חברתיים מכנים "קומוניטס". אותה תחושה חזקה של שיתוף ואחווה חברתית הנוצרת בסיטואציות מסוימות בלבד, לרוב בטקסים. בשביל שתיווצר אותה הרגשה קולקטיבית של התרוממות רוח כמעט מיסטית מתוך שותפות גורל צריך לקרות משהו לא רגיל, משהו בעל משמעות ייחודית ורוחנית, אירוע שמשהו בו נוגע בתמצית האנושית הפנימית ביותר של ההמון המשתתף בו ומסיר כליל מחיצות של מוצא, מעמד וגיל.
הרגע שתמצת הכל היה בשיאו של הביצוע הענק ל Something: על רקע רגע השיא בשיר ("you asking me will my love grow") הופיע לפתע על המסכים העצומים שלצד הבמה קלוז אפ עצום של נערה יפה בקהל, שרה את השיר ממעמקי גרונה וליבה, ודמעה מתגלגלת לה על הלחי.
מהבחינה הזו שרתה בהופעה של מקרטני בפארק רוח קודש במובן החופשי והמשחרר ביותר של המילה. זו לא עוד הופעה, הפעם הולכים לראות, לשמוע ולהרגיש את אחד מהאבות המייסדים. אגדה. פעם בחיים. ומקרטני, שד משחת שכמותו ואנושי למרות הכל, הצליח לעמוד בהררי הציפיות בקלות וקלילות בריטית אצילית ואף לעלות עליהן.
בן 67, יודע לזוז, יודע להקסים, יודע עברית
הבחור המבוגר שעל הבמה לא נתן לעצמו שום הנחות, לא נח לרגע וכמעט שלא עיגל פינות מבחינה ביצועית. בשונה מאמנים אחרים בגילו ומעמדו הוא לקח על עצמו סולואים, משך את השירה ככל יכולתו לגבהים המתאימים ובמעט המקומות אליהם קולו לא הצליח להגיע חיפו עליו הקהל והלהקה המעולה.
לכל אלו התווסף קסם אישי בכמויות: החל מהתקשורת בעברית עם הקהל הרבה מעבר ל"שלום ישראל" המסורתי, דרך פרצופים ופוזות קומיות ועד הלצות בנוסח היפנוטי עם הקהל שסירב להתפנות בסיום: "אתם צריכים ללכת לישון. אתם עייפים. אנחנו עייפים".
והיו, כמובן, השירים. המלודיות הפשוטות, החלקות, הגאוניות והממכרות של אחד מהמלחינים הגדולים ביותר שידעה המוסיקה הפופולרית הן שחיברו את כל האלמנטים בערב הזה לכדי שיא רגשי עצום. שעתיים וקצת רקד הפארק. פיזז, הריע, התרגש ושר עד השמיים בהופעה שהיו בה אינספור שיאים.
הבלדות השקטות נבחרו בקפידה, בוצעו נפלא והעבירו צמרמורות ברמה מטאפיזית ממש. הלהיטים הקופצניים הבזיקו חשמל ברגליים והזיזו בקהל מבוגרים שהביטלס היו הפסקול של תקופתם לצד צעירים שהרגישו את ההיסטוריה חיה ובועטת להם בבטן. אפילו להיטי הסולו היו נהדרים, ואפשרו למעוניינים אתנחתה קלה כדי להביא עוד בירה.
אי אפשר להוציא את הביטלס מהבן אדם
אז מה עשה בסופו של דבר את ההופעה של פול מקרטני לאירוע בלתי נשכח, היסטורי, עצום מימדים במובן הרגשי?
מעבר לארסנל השירים המונומנטלי, מעבר לאנרגיה והכריזמה ששידרה האגדה שלבשה מקטורן ורוד על הבמה בפארק, מעבר לאירוע המוסיקלי חוצה הגילאים ומעבר לצלילה המוחשית כל כך לחיקם של שנות הקסם עמדה באוויר אותה תחושה קסומה וכמעט דתית של סגירת מעגל. הנה הוא- האדם שמהווה רבע, לפחות, מהמשקל הסגולי של הלהקה המופלאה ביותר אי פעם. לא איכפת לנו שהוא מבוגר, מיוזע, ומאחר ב-45 שנה. עכשיו הוא במקומו הטבעי: כאן איתנו, מחזיר אותנו אחורה, נותן לנו בחן וכישרון אינסופי את מה שמגיע לנו, את מה שנגזל מאיתנו אז- את הטעימה ההגונה מהקסם האמיתי.