אין תמונה
כמעט נס. אסתר רדא

התקופה האחרונה היא תקופה גרועה מאוד למוזיקה הישראלית. זו תקופה גרועה למוזיקה בכל העולם. השיטה הישנה קרסה. הדיסק, כלומר התקליט, כלומר האלבום, כולם מתו. צעירים צורכים היום בעיקר שירים, באופן אקראי, דרך יו טיוב. אמנים מתפרנסים בעיקר מהופעות. עד שהעולם יתארגן מחדש נראה כי יש מבוכה כללית.

בישראל המצב גרוע עוד יותר. זה שוק קטן, עצבני, והוא אינו מאפשר מרווח נשימה. גם ריבוי תחרויות השירה בטלוויזיה יוצר לחץ על המערכת. אנשים שומעים קאבר פה, קאבר שם, לחלל נזרקים יותר מידי שמות של מתמודדים שנעלמים בן רגע. בשוק קטן כמו ישראל, נוצר מצב שמתמודדי התחרויות כמעט ולא מאפשרים לזמרים חדשים לתפוס נפח.

התוצאה היא שבשנה האחרונה יצאו מעט מאוד אלבומים משמעותיים, ולאמנים חדשים מאוד קשה להתקדם. תחרויות השירה הטלוויזיוניות גם מעלות מאוד את הרף. יש שם זמרים עם קולות טובים, שמבצעים באופן מוצלח שירים אהובים. לאמן צעיר עם שירים חדשים, קשה עוד יותר. ובנוסף, ובאופן עקיף מפעילות התחרויות לחץ סמוי על יוצרים צעירים לכוון לטעם מאוד מרכזי.

על רקע כל אלה האי.פי. החדש של אסתר רדא הוא כמעט נס. פתאום משום מקום מופיעה זמרת שחורה ועוצמתית, גרובית וחמודה, עם ארבעה שירים פיצוציים. אחד פאנקי גרובי, אחת בלדה קורעת לב, אחד המנון סול ואחד בלדת גרוב-רטרו עם חליל. כשמביטים בקרדיטים מבינים שחלק גדול מהמחמאות מגיעות לצמד האהוב סאבו וקותי.

הסצנה האפריקאית שצמחה בתל אביב לפני כמה שנים הוציאה מתוכה בשיא את קרולינה, את קותימן ועוד ועוד. אחר כך היה שקט מהכיוון ההוא, והנה זה שוב מגיע. רדא כמובן מתאימה לחבר'ה האלה כמו כפפת תחרה שחורה ליד לבנה. השירים שכתבה טובים והיא שרה אותם נהדר. ועדיין נדמה לי שבלי ההכוונה המצוינת של המפיקים, והעושר הצלילי שיצרו עבורה, כל העסק היה הזה הרבה פחות מדליק.

שיהיה ברור. זאת אינה האשמה. להפך. זה היתרון בסצנה מוצלחת. כשהמובילים הם כישרונות-על, ברור שלצידם יצמחו עוד ועוד דברים מגניבים. הבעיה היחידה היא שהיובש הגדול, גרם לכך שסביב רדא נהיה עכשיו הייפ מטורף. התקשורת המיינסטרימית מאוד אוהבת לקדם כל דבר אתיופי מצליח. ובצדק, נעים לראות יוצאי אתיופיה בהקשר חיובי. רדא היא גם אטרקציה כי היא כבר הצליחה כשחקנית, יש לה זוגיות פוטוגנית, והיא יכולה בקלות להית פוסטר של משרד הקליטה. חדשות ערוץ 2 עלו על זה מיד.

נקווה שרדא לא תסתחרר מזה. אם כי אני סומך על סאבו וקותי שידאגו שאלבום הבכורה המלא שלה יהיה כזה שיכול לכבוש את העולם. כי האמת שעל פי האי.פי. הזה אסתר רדא יכולה להיות השם הישראלי הבא שיפרוץ לחו"ל בגדול. אם אתם לא רוצים לפספס, מציע לכם להציע לה חברות כבר עכשיו. נקווה שלא אחרתם את הרכבת.

Ester Rada. Life Happens (הפקה פרטית) ***** חמישה כוכבים

 

פונץ' חמים בחורף

אין תמונה
אלבום מקסים וקסום. פונץ', "רמז לעתיד"

להקת פונץ' לא שייכת למשחק הרגיל של תעשיית המוזיקה. הרבה לפני שהשוק קרס, ההרכב הזה הפסיק לשחק לפי החוקים. זה התחיל דווקא אחרת. האלבום הראשון של פונץ' בתחילת שנות התשעים, סימן את הסולן הראשי יוסי בבליקי, כמין מוריסי מקומי עם רגישות מזרחית. היו שם שירים על זמניים כמו "נדמה שישוב", "עדינה" והשיר שרק אני אוהב (אפילו ביו טיוב אין אותו) "כוכב".

האלבום השני "צוללת" הצליח קצת פחות, ושני היוצרים המרכזיים בבליקי ושלום גד הפרידו כוחות. גד הפך עם השנים לאחד היוצרים הנפלאים ביותר בישראל שמוכר רק למעטים. בבליקי הוציא שני אלבומי סולו, יצר מוזיקה עם בועז כהן ובהמשך פשוט הקים איתו מחדש את פונץ'. בדרך היה עוד נסיון של בבליקי וגד לצור תחת אותו שם וכך נולד "דנה ראתה עב"מ" שדווקא הצליח מסחרית.

 

אני מטרחן עם הפרטים כי פונץ' וחבריה פעילים כבר יותר מעשרים וחמש שנה ביצירת מוזיקה ישראלית משובחת, ועדיין רק מעטים יודעים על קיומה. למעשה גם האלבום החדש שלהם, הגיע אלי באקראי דרך אח שלי, שהוא מה שקוראים מעריץ שרוף, והלך להופעה האחרונה שלהם, שם חילקו את הדיסק במתנה לקוני הכרטיסים.

לא תמצאו עליהם כתבות ענק בתקשורת, כי פונץ' ורוק האינדי המיוחד שלהם, מתקיימים בעולם אלטרנטיבי לגמרי, שבו נמצאים כמה מאות או אלפים בודדים של אנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם, ובשבילם ממשיכים חברי פונץ' ליצור. שזה קצת עצוב.

כי פונץ' היא באמת להקה נהדרת. אם ישראל היתה מדינה של 80 מליון תושבים, אולי הלהקה היתה הופכת גם לפרנסה עיקרית של חבריה. זה כנראה כבר לא יקרה. אבל זה לא אומר שצריך לוותר. במיוחד כש"רמז לעתיד" הוא אלבום מקסים וקסום. פנינה של אינדי גיטרות מהורהר עדכני ומלודי. שירים עם טקסטים נהדרים, ומנגינות בריאות, שמבוצעים באנרגיה הנכונה ומתאימים מאוד לקולו הייחודי של בבליקי וגם לקולה של דנה בקר שמצטרפת אליו בשירה.

בעידן הזה שבו נדמה לפעמים שלא צריך אלבום שלם, כי במילא רק ארבעה שירים שווים, נעים לשמוע אלבום שכולו מלא שירים טובים. אם לציין שנייים אז "שיר הספסל" הוא מין קינה רפטטיבית עם טקסט מעולה על המרחק בין דברים שונים, כמו למשל שיר של הביטלס ושיר של בוני אמ. או "הצד שני" שיר האהבה המתוק ביותר שתשמעו בחורף הזה. כלומר אם תתחברו, אם תשמעו. תשקיעו, חפשו את פונץ'. מבטיח שלא תתאכזבו.

 

פונץ'. "רמז לעתיד" (הוצאה פרטית) **** ארבעה כוכבים