השבדיות הלוהטות של הפולק האמריקני

לפעמים הדרך להצלחה היא יותר קלה. האחיות השבדיות ג'ואנה וקלרה סודברג לא היו צריכות להתאמץ הרבה כדי להשיק קריירה. הן צעירות מאוד, הגדולה בת 23, הקטנה בת 19. קאבר שהן הקליטו לפליט פוקסז לפני ארבע שנים, עשה את הרעש הנכון באינטרנט והביא אותן עד הופעה של הפליט פוקסז בהולנד. שנה קודם, עוד הספיקו הבנות לחתום חוזה עם חברה שקשורה לצמד השבדי "דה נייף". לפעמים אנשים מזהים את הכישרון שלך על המקום.

האלבום הראשון שלהן, "The Big Black & The Blue", יצא לפני כמעט שנתיים ולמרות שהיה מאוד יפה, וקיבל בקורות מצוינות (גם אני נתתי לו 4 כוכבים) הוא נשאר נחלתם של מעטים. אבל של המעטים הנכונים. השיר האחרון באלבום החדש נקרא "King Of The World" והוא דואט עם ברייט אייז, כלומר עם קונור אוברסט. כלומר חותמת איכות של האנשים הנכונים כבר יש.

אז מה יש בהן באחיות סודרברג? בעיקר את קסם ההרמוניות הפולקי. זה שהולך מימי סימון וגרפונקל ועד קינגז אוף קונביניינס ובחזרה. זה שהופך סתם שירי גיטרה לאמריקנה משגעת. באופן לא מפתיע, השיר הכי יפה בדיסק החדש, שהוא גם אחד השירים היפים של הרגע, מוקדש לארבעת הגיבורים הגדולים של האמריקנה. "Emmylou" מוקדש לאמילו האריס ובן זוגה המנוח גרם פרסונס, שנחשב לממציא האמריקנה ולזוג המלכותי של הקאנטרי בכלל, ג'וני קאש ואשתו ג'ון קרטר. זה שיר כל כך יפה שבא לבכות.

אבל זה לא השיר היחיד היפה בדיסק. גם "In The Hearts Of Men" ו"Blue" שאולי מתכתב קצת עם ג'וני מיצ'ל. ובכלל הדיסק הזה הוא מסוג הדיסקים שאפשר להתמכר להם בשנייה. זה אולי מ עט איזוטרי, אבל המוזיקה עצמה קלה מאוד לעיכול, בכל גיל. קשה לי להעריך אם הצמד הזה יזכה להצלחה אמיתית. הן מופיעות המון, יותר ממאה הופעות בסבוב האחרון. אבל בעולם החדש הפערים בין מדונה, להרכבים שבקושי ממלאים את לבונטין 7 של העולם הולכים ונהיים חריפים יותר. תנסו להקשיב להן. אני מבטיח הנאה גדולה.

First Aid Kit. "The Lion's Roar (יבוא), **** ארבעה כוכבים.
 

הפט שופ בויז - לא רק להומואים זקנים

אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי אצל הומואים צעירים, זה חוסר המודעות שלהם למורשת ההומואית. חוסר המודעות הזה מגיע משני כיוונים. כחלק מבני דורם, גם הם לוקחים חלק בהסתגרות הישראלית, שוקעים לפלגמטיות הרגילה, ולא מתעניינים בכלום. כן, כן, הם יודעים מי זאת לידי גאגא, ויבואו להופעה של מדונה, אבל לא מעבר לזה. גם הזמרים שהם מכירים חייבים להופיע אצל גיא פינס, אחרת מי הם בכלל. בהתחשב בעובדה שהם לא מרגישים יותר נרדפים, או בודדים, או מיעוט, הם לא מרגישים צורך, כמו בני דורות קודמים, לפתוח אוזן ולהקשיב לכל זמר הומו באשר הוא. בטח לא אם זה באנגלית, שצריך להתאמץ כדי להבין את המילים. יוצא שהפט שופ בויז הם בסך הכל הצמד הזה מהאייטיז, שזקנים אוהבים. הומואים צעירים יודעים ש"go west" הוא שיר שקשור אליהם איכשהוא, לא ברור אם הם יודעים למה.

חבל. כי הפט שופ בויז הם לא רק צמד אלקטרוני יחיד במינו, אולי המוצלח שפעל בעולם בשלושים השנה האחרונות, אלא גם הצמד שכתב את הטקסטים ההומואיים הכי טובים שנכתבו בפופ, רק מוריסי משתווה להם.

"Format" הוא אוסף השירים שהופיעו כבי סיידים, כלומר כשירים הלא ראשיים, בסינגלים שהוציא ההרכב בין 1996 ל- 2009 כלומר מהדיסק "Bilingual" ועד לאחרון "Yes". קדם לו דיסק בשם "Alternativ" שריכז את השירים מאותו סוג שיצאו לצד חמשת הדיסקים הראשונים שלהם.

"Format" מלווה את הפט שופ בויז לאורך שנים שבחלקן הגדול הם לא היו בשיאם. חלק מהאלבומים שהוציאו היו ככה, איך לומר, לא מספיק מבריקים, ולעיתים מעט עייפים. ועדין דווקא השירים האלה, שהם תמיד סוג של נסיונות צדדיים בצד הדרך, מלאים בחן וקסם, שבגללו אי אפשר שלא לאהוב את הפט שופ בויז.

בעולם המוזיקה הרגיל, דיסק כזה מיועד בעיקר למה שקוראים מעריצים שרופים, שכל כך אוהבים את הצמד שהם רוצים לשמוע כל שיר שלהם. אבל בעולם ההומואי, אלבום כזה היה חייב להיות חובת שמיעה של כל בן ובן.

מהשיר הפותח "The Truck Driver And His Mate", על מה שקוראים נהג משאית והחבר שלו, דרך "The Boy Who Couldn't Keep His Clothes On" , שם שאין צורך להסביר, ועד "The Former Enfant Trrible" על מישהו שהיה פעם ועכשיו הוא כבר לא, הפט שופ בויז תמיד שרים באופן מתוחכם על החיים של הומואים לסוגיהם.

גם בשירים שאין בהם את הדבר עצמו, יש רגישות פיוטית לנושא. ולכן כטקסט הומואי, האוסף המקסים הזה הוא חובה גדולה לכל הקהילה. הבעייה שהקהילה הזאת, שבעה ולא סקרנית במיוחד, בדיוק כמו המיינסטרים כולו, ולכן הדיסק הכפול הזה יישאר נחלתם של מעטים. וחבל.

Pet Shop Boys. Format, (הליקון), *** שלושה כוכבים

 

טוב שאליזבת' גולדפראפ לא קוראת עברית

יש להקות שאף אחד לא צריך. גודלפראפפ היא אחת כזאת. דואו אלקטרוני שליווה את עולם המוזיקה לאורך העשור האחרון. אליזבת גולדפראפפ שרה לא רע. בן זוגה כותב שירים סבירים. הם הוציאו חמישה דיסקים, כעשרים סינגלים. היה רגע בזמן שבו שני שירים שלהם "Ride A White Horse" ו"Oh Lala", יצרו אשליה כאילו גולדפראפ הוא הרכב חשוב שישנה משהו. אבל האמת שהם בעיקר מסוג ההרכבים ששיריהם ישמשו בעתיד כפילרים באוספי פופ אלקטרוני שיתעדו את התקופה.

האזנה לאוסף המאגד את כל הלהיטים הגדולים של הצמד, נשמעת כמו מסע לשירי האלקטרו הזנוחים של העשור הקודם. זה נחמד לפעמים. זה יפה לפרקים. אבל זה לא באמת מסעיר, ובעיקר חסר חשיבות. חלק מהשירים יותר להיטיים וקופצניים, משלבים אלמנטים של גלאם כמו "Strict Machine" אחרים יותר רגועים באוירת צ'יל כמו "Utopia", כנראה השיר שבגללו הכי יזכרו את גולדפראפ.

על צמד ישראלי לא הייתי כותב באופן כל כך אכזרי. אבל אליזבת' גולדפראפ לא קוראת עברית, אז מותר להגיד עליה את האמת הערומה כפי שהיא. היה נחמד איתה, אבל אין שום בעייה להמשיך בלעדיה.

Goldfrapp. The singles, (הליקון), ** שני כוכבים

>> אחרי הסופרבול: M.i.a מפרגנת ל"אביב הערבי"