1. עולם ההיפ הופ מזכיר מאוד את עולם הקומיקס - שניהם מאוכלסים ע״י שלל גיבורים פנטסטיים, כל אחד בעל כוחות על שונים. חלקם מצילים את העולם, חלקם ארכי-נבלים. מדי פעם הם משתפים פעולה בגליונות (או מיקסטייפים) מיוחדים, מדי פעם הם נכנסים לסכסוכים ויריבויות קשות. לכל אחד מהקוראים / מאזינים הנאמנים יש את הסופר גיבור שהוא אוהב/ ראפר שהוא מעריץ, ומעריצי היפ הופ / קומיקס אוהבים להתווכח ביניהם על מי ינצח את מי בקרב. בקיצור, הבנתם את האנלוגיה. בעולם הפרסונות המגוונות של הראפ יש טיפוסים מכל הסוגים, אבל יש אחד שמצליח לבלוט במיוחד, למרות (ואולי בגלל) העובדה הפשוטה שאף אחד לא יודע מה בדיוק הוא עושה. לאיש הזה קוראים DJ Khaled, והוא אחראי לכמה מלהיטי ההיפ הופ הכי גדולים בעשור האחרון, וזאת מבלי לעשות ראפ, בלי להפיק או אפילו לנגן במשולש. לפני כשבוע יצא אלבומו החדש "I Changed… A Lot", וזו הזדמנות טובה להבין מהו בדיוק פועלו של אחד מהשחקנים החזקים ביותר במגרש ההיפ הופ המיינסטרימי כיום.
2. תכלס, כאן בישראל אנחנו צריכים לקרוא לקאלד די ג׳יי חאלד. חאלד מוחמד חאלד (שמו המלא) נולד בניו אורלינס ב-1975 לשני הורים פלשתינים שהיגרו לארה״ב מרמאללה. לפני שהפך לשם עולמי, קאלד בנה את עצמו כדי ג׳יי ושדרן רדיו, וכמו די ג׳ייז אגדיים אחרים בהיסטוריה, הוא עזר לקריירות ונתן חשיפה לשלל אמנים דרומיים כמו ריק רוס, בירדמן וליל ויין בשלבים המוקדמים מאוד של הקריירות שלהם (את ויין הוא פגש ב-93׳). הילוך מהיר ל-2006 - קאלד הוציא את אלבום הבכורה שלו "Listennn… The Album", ולמרות ששמו ותמונתו עיטרו את העטיפה, הוא למעשה הפיק שם רק שני קטעים בלבד. כל שאר הקטעים הופקו על ידי שלל מפיקי על ומבוצעים על ידי רשימה ארוכה של כוכבים. ובכל זאת, כמעט כל שיר מתחיל בקריאה שכבר הפכה למפורסמת - ״די ג׳יי קאלד!!!!!״. אותו דבר המשיך גם באלבומים שהגיעו אחר כך - כל אלבום קיבל שם יותר מפוצץ ודרמטי מקודמו ("Victory", "We The Best Forever", "We Global" ועוד) בכל אלבום התארחו יותר כוכבים והתרבו הקריאות והצעקות של קאלד בין השירים: "אנחנו הבסט!!! אנחנו משתלטים על המשחק!!! משתלטים על העולם!!! די ג׳יי קאלד!!!״ ושאר פנינים.
לאורך העשור, קאלד המשיך לייצר להיטים, ביניהם כמה שבאמת שברו את כל המצעדים כמו "All I Do Is Win" (עם טי-פיין, סנופ דוג, לודקריס וריק רוס) ״I'm On One" (עם דרייק, ריק רוס וליל ויין) ועוד. עם ההצלחה, גברו גם קולות השונאים, שניסו להצביע על כך שהמלך שכל הזמן מכריז על נצחונות הוא עירום וסתם נשען על כשרונותיהם של חבריו, ולא באמת עושה שום דבר. אבל הקהל הצביע ברגליים וההצלחה דיברה בעד עצמה. בינתיים, קאלד השכיל להפוך את החיסרון שלו ליתרון, ומילא את החלל הריק של הכישרון המוזיקלי בטונות של אישיות, כריזמה וחוש הומור, מאפיינים שעבור דור האינטרנט חשובים לא פחות מידע מוזיקלי. קאלד התחיל להבין שהמשפטים המגוחכים שלו והדמות המוגזמת שטיפח לעצמו מוכרים לא פחות מהמוזיקה עצמה, והחל לפתח אותם. זה התחיל בהפגנת כישורי המשחק המדהימים בקליפ "Hold You Down" (״יו סמארט!״ הפך כמובן ללהיט) והמשיך בסרטון הביזארי בו קאלד חוגג את הצלחתו של אותו הסינגל כשהוא בנופש בבהאמאס, לבדו. אסור גם לשכוח את "Another One", הפתיח לקליפ "How Many Times" בו הוא מפציר בדוגמנית לנשק אותו שוב ושוב (מסכנה), ושלל יציאות מצחיקות בראיונות שונים. הנה כמה מרגעיו הויראליים ביותר של קאלד:
3. מיותר לציין שמבחינה מוזיקלית, לאלבומים של קאלד אין המון ערך. מדובר באוספים של להיטי היפ הופ מסחרי, חלקם טובים יותר וחלקם פחות, אבל אין כאן שום בשורה או יצירת טרנדים, יותר כמו מיקסום של טרנדים קיימים למלוא הפוטנציאל שלהם ("I'm On One", שנחשב בעיני רבים כשיר של דרייק בכלל, הוא דוגמא טובה לכך). גם על האלבום החדש אין הרבה מה להגיד. שני הסינגלים שיצאו "You Mine" (עם טריי סונגז, ג׳רמיי ופיוצ׳ר) ו"Gold Slugs" (עם כריס בראון, פטי וואפ ואוגוסט אלסינה) הם להיטי אר נ׳ בי / היפ הופ סבירים, שיש להניח שיאכלסו את אייפוניהם של מליוני זבי חוטם ברחבי העולם. אני לא הצלחתי לזהות את "All I Do Is Win" החדש באלבום, אבל האוזן שלי לא מאומנת לתפיסת להיטים כמו זו של קאלד. וכאן בעצם אפשר לדבר על הקרדיט שאכן מגיע לקאלד על פועלו.
קאלד הוא אולי יותר איש מכירות מאשר אמן, אבל יש סיבה למה הוא מקבל כל כך הרבה כבוד בתעשייה, וגם ברחוב. היכולת שלו ליצור חיבורים בין אמנים והאוזן שלו לבחירת ביטים ומפיקים היא לא מובנת מאליה, וגם את העובדה שהוא בחר לעצמו את התפקיד של מספק הפלטפורמה, המפיק האחראי, האיש שתפקידו להביא את המוזיקה מהאמנים אל הקהל, אפשר לכבד. בשירים של קאלד, שכל אחד מהם הוא פשוט שת״פ ענק בין כוכבי הרגע של הז׳אנר, יש את ההוד והחגיגיות של אותם גליונות קומיקס חד פעמיים, בהם ספיידרמן פוגש את סופרמן ואת הענק הירוק לקרב אחד ענקי, וגם אם זה לפעמים שטחי ומריח ממסחריות, זה כיף גדול. יש מי שיגיד שההצלחה של קאלד מסמלת את כל מה שרע בהיפ הופ כיום, אבל לדעתי היא דווקא מסמלת משהו אחר, את העובדה שבהיפ הופ יש כל מיני סוגים של הצלחות, ואת היופי שבשיתופי פעולה - דבר שבקושי קיים בז׳אנרים אחרים מלבד ראפ.
4. טוב, כל המיינסטרים הזה עושה לי כבר חררה. אני אמנם נוטה להגן על ההיפ הופ המסחרי מפני מלעיזים ופוריטנים, אבל אני חייב להודות שלפעמים בא לי פשוט להגיד לכל הגנגסטרים המזויפים האלה לסתום את הפה ולשמוע קצת ראפ אמיץ, נסיוני ועם כמות הגונה של תוכן ליריקלי. לאחרונה יצאו לא מעט ריליסים מעולים באיזורים המחתרתיים/עצמאיים יותר של הראפ, ושווה לכם לשמוע אותם גם. נתחיל בלוס אנג׳לס האהובה, שמלבד היותה לב התעשייה ההוליוודית, מאכלסת כיום סצנת אוונגארד בוהמיינית ומרגשת. בלייבל Stones Throw, היושב בעיר המלאכים ונחשב לאחד ממוסדות האינדי-ראפ החשובים בעולם, יצא לאחרונה האלבום Neighborhood Wonderful של הצמד בעל השם הפרובוקטיבי White Boiz. הוייט בויז הם, כמובן, שני אפרו-אמריקאים: שאפיק חוסיין, מפיק וותיק שעבד בעבר עם אריקה באדו, קניה ווסט ובילאל, וקרונדון, שמלבד היותו ראפר מעולה ובעל קילומטרז׳ באנדרגראונד, הוא גם לבקן, מה שמיד נותן קונטקסט לשם המפוצץ - הלובן בו עוסקים השניים באלבום הזה, שנע בין דיבורי רחוב פשוטים לחשיבה אפרו-צנטרית מתקדמת, הוא לובן של טוהרה, נקיון כפיים, לא של צבע עור. אבל גם מבלי להבין עד הסוף את הדיאלוג הפנימי שמתנהל בתוכו, אפשר להנות מההפקה הפסיכדלית של חוסיין ומהראפים החלקלקים של קרונדון.
אחד האמנים המובילים של סטונז ת׳רו, המפיק האניגמטי ורב הפעלים מאדליב (שעליו אני עוד אכתוב יום אחד מאמר בן 7000 מילה לפחות), עזב לאחרונה את הלייבל מסיבות לא ברורות והקים לייבל משל עצמו בשם Rappcats. בשבוע שעבר יצא שם הפרויקט "Bad Neighbour", בו מאדליב משתף פעולה עם שני וותיקים קליפורניים אחרים - Blu ו-M.E.D - הוא על הביטים והם על הראפים. כל הזדמנות לשמוע ביטים חדשים של מאדליב היא מבורכת, ואכן גם כאן הוא לא מאכזב, עם שורה של הפקות שמוכיחות שכשזה מגיע לסאמפלים, אין עליו בעולם הזה. הראפים מעט פחות מרשימים ולא מצליחים להסיט את תשומת הלב מההפקה, אבל שורת האירוחים היפה (MF Doom, אנדרסון פאק, Aloe Blacc ועוד) כבר מצדיקה את כל קיומו של הפרויקט. הסינגל "Knock Knock" הוא דוגמא מדהימה לאופן בו מאדליב מותח את הגבולות של ביט ההיפ הופ המודרני.
ולסיום, עצה קטנה מהראפר דנמרק ווסי, שהוציא לאחרונה את האי.פי המעולה Martin Lucid Dream - אל תעשנו K2. קיי-2 הוא הגרסא האמריקאית לנייס גיא ושאר מיני סמי הפיצוציות וה״גראס החוקי למיניהם״, ובשירו החדש ווסי שוטח את כל הרעות החולות שהרעל הזה עושה לגוף ולנשמה. אז תעשו טובה, אל תעשנו את החרא הזה.