שלום שלום, ואל תבוא לנו בחלום

"אנחנו לא רוצים את המלחמה הזאת! מעולם לא רצינו אותה, ולמעשה - כולנו חשות היום בושה גדולה על כך שהנשיא המכהן שלנו הגיע מטקסס". מילים קשות אלו נאמרו על ידי סולנית ה"דיקסי צ'יקס", נטלי מיינס, כעשרה ימים לפני הפלישה לעיראק. ואל תחשבו שהיא לא שילמה על זה. כ-50 תחנות רדיו מרחבי ארצות הברית, החליטו להחרים את ה"דיקסי צ'יקס" בתגובה להתבטאות הפרובוקטיבית של הסולנית, וסירבו להשמיע את שירי הלהקה.

המזל הוא שמיינס לא הייתה בודדה במערכה. גם סולנה של פרל ג'אם, אדי וודר, עורר פרובוקציה של ממש כאשר עטה על פניו מסיכה של ג'ורג' בוש במהלך הופעה ב-2003. המלחמה בעיראק בדיוק התחילה ומעריצים רבים החליטו לעזוב את ההופעה בהפגנתיות, מאחר וחשו שהיה זה מעשה אנטי פטריוטי ואנטי אמריקאי. נו, לפחות לא נידו את פרל ג'אם מ-50 תחנות רדיו.

אייקוני תרבות מפורסמים נוספים, ביניהם ניל יאנג והווארד סטרן, אשר בעבר דווקא צידדו ותמכו בבוש הבן, מאסו בעובדה שבאמריקה הדמוקרטית מתחוללת תופעה גורפת של סתימת פיות. ההתנהלות של בוש באפגניסטן, הפלישה לעיראק וצורת הטיפול הקלוקלת בתוצאות ההוריקן "קתרינה", הגבירה את ההתמרמרות הכוללת, והביאה להחרפת המחאה, שהזכירה את המלחמה נגד מלחמת ויטנאם, שלושה וארבעה עשורים קודם. אמנים רבים הצטרפו למאבק נגד הנשיא ה-43 של ארצות הברית, ויצרו את מה שניתן לכנות: "קדנציה של מחאה נגד בוש". 

בנם הבכור של ג'ורג' וברברה, אשר זכה למרבה ההפתעה בשתי קדנציות רציפות, הפך תוך זמן קצר מאuד מתחילת הקדנציה השנייה, לאחד האנשים השנואים והנלעגים ביותר בארה"ב. לא פחות מ-200 להקות פאנק אמריקאיות כתבו עליו שירי מחאה, וזה רק בסצנת הפאנק- רוק.

הכל התחיל ב-2004 מעט לפני הבחירות. Fat Mike מהלייבל "Fat Wreck Chords" וסולנה של להקת הפאנק-רוק האמריקאית "NOFX", איגד להקות פופ-פאנק רבות לכדי אוסף שכונה "Rock Against bush". מטרת האוסף הייתה ליצור קמפיין-אנטי לקמפיין הבחירות של בוש, ולאחד את סצנת הפאנק-רוק האמריקאית בחזית אחת, מאוגדת כנגד הנשיא המכהן. באותם ימים שחרר Eminem את הלהיט "mosh", שיר היפ-הופ שקרא גם הוא שלא להצביע לבוש. לצערו של הראפר הלבן ולצערן של כל הלהקות שהשתתפו באוסף של Fat Mike התמיכה הציבורית בקאובוי מטקסס הייתה אז גדולה מאוד, ובוש זכה ביותר מ-50% מקולות הבוחרים

אך התמיכה הגדולה הזו הלכה ופחתה. ב-2005, שבועות מספר לאחר אסון "קתרינה", נערך איחוד היסטורי בין "Public Enemy" ובין סולנה הוותיק ואושיית הריאליטי הלוהטת "Flavor flave". הרכב ההיפ-הופ המפורסם שחרר את השיר "Hell no, we ain't allright", שיר מחאה בוטה שביקר בחריפות את דרך טיפולו של בוש בקטסטרופה, שגבתה את מותם של לפחות 1,836 בני אדם. גם קנייה ווסט לא נשאר חייב, ושחרר שיר מחאה ותמיכה באוכלוסיית לואיזיאנה הפגועה, ששמו אומר הכל:"George bush doesn’t care about black people".

אווירת המחאה שהלכה והתחממה, הדביקה אפילו את כוכבת המצעדים פינק, שהחליטה לכתוב את שירה הפוליטי הראשון "Dear Mr. President", שיצא באלבומה הרביעי "I'm not dead". פינק, שהתמחתה עד אז בלהיטים מרקידים, החליטה שהיא לא יכולה להמשיך ולהתעלם מהמצב השורר באמריקה, והחליטה לכתוב שיר שהוא בעצם מכתב פתוח הממוען - ניחשתם נכון - לג'ורג' בוש. במכתבה שואלת פינק את הנשיא האם הוא יודע כיצד מרגישה אם המאבדת את בנה במלחמה.

שנה מאוחר יותר, ב-2006, הגיע תורו של Flea, בסיסט להקת ה"Red Hot Chili Peppers" לתקוף את ג'ורג' בוש. הפעם ההתקפה כבר הפכה בוטה הרבה יותר מכל הקולות שקדמו לה. בהודעה באתר הרשמי של הלהקה האשים Flea את בוש בהתנהגות בלתי הולמת וכינה אותו "שקרן". לדבריו, אם ארצות הברית תחליט להיכנס גם לאיראן, יהיה זה מרחץ דמים ואסון תהומי עבור אמריקה והעולם כולו.

אז נכון לעכשיו, ארצות הברית עדיין לא תקפה את איראן, ואת קולות המחאה הרבים החליפו קולות של תיקווה לשחר חדש עם מנהיג חדש. ב-20 לינואר ניפרד סופית מג'ורג' בוש הבן, אך המוזיקה שנוצרה כדי להיכנס בו חזיתית לעולם תישאר, זכר לתקופה מהקשות בהיסטוריה האמריקנית, עדות מוחשית לבלגן התהומי שהשאיר אחריו הקאובוי מטקסס.