התנאי של איתי זבולון לראיון הזה היתה שלא נדבר בו על יניר האחמ"ש. אפשר להבין אותו. הדמות הפרודית שיצר, והפכה בשנה שעברה לתופעה תרבותית, הביאה אותו עד למסך של "ארץ נהדרת", אבל מאיימת להעיב על כל שאר הדברים החשובים שהוא עושה.
איתי זבולון, 29, חיפאי במקור משכונת נווה שאנן, הוא אמן, שחקן ויוצר, זמר ומוזיקאי, שסיים לאחרונה שלוש שנות עבודה בתאטרון "החאן" בירושלים בהצגות כמו "החולה המדומה", "הלילה ה-12", "תעלולי סקפן" ו"ירושלים החדשה". במקביל הוא מקיים שני מסלולי יצירה נוספים, שבשניהם מגע הזהב שלו מייצר תופעות תרבותיות, אשר המילה "קאלט" מיד נלווית אליהן.
במסלול האחד הוא מוביל את להקת הפאנק התל אביבית "ויתרתי", אותה הקים יחד עם הגיטריסט יהונתן כספי, ואליהם הצטרף המתופף נמרוד ליברמן. "ויתרתי" נחשבת למובילה בתחומה, עם צמד אלבומים, הופעות מטורפות ושירים קצרים ומתריסים, רוויים בכיף ובאג'נדה, ואלמנטים פולחניים כמו השפרצת נוזלים על ראשו וגופו של זבולון על הבמה.
משיכה מינית פטישיסטית של אנשים לטכנולוגיה
במקביל יצר זבולון שורת סרטי וידיאו פארודיים שהועלו ליו טיוב וזכו להצלחה רבה, כמו ווהן, הנכד הגרמני של אחיו של רודולף הס (מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ), שמגיע לארץ כדי להתנצל בפני הישראלים, וכמובן יניר האחמ"ש, שמתקרב למיליון צפיות ביו טיוב. זבולון מבין שכולם מתעניינים בדמות הזו, שהיא בבועה של דור הדושבגים הנוכחי, המתלהבים וחסרי המודעות העצמית, ששטף את תל אביב בשנים האחרונות, אבל כדי לאפשר לכל שאר הצדדים המרתקים שלו להיחשף, הוא חייב להניח אותו בצד, כמו להקה-של-להיט-אחד שלא מבצעת אותו בהופעות.
להקת "ויתרתי" מוציאה כעת את הקליפ "בעתיד, אנשים לא בהווה", שמתאר משיכה מינית פטישיסטית של אנשים לטכנולוגיה. שלושת חברי הלהקה מתקשרים ביניהם רק בוואטסאפ, ויוצאים לבלות ב"פיפ שואו". שם הם זוכים למופע של בחורה שעושה מעשים עם האייפון שלה (כמעט כמו חנטל עם השלט), וגבר (השחקן אבי פניני) שמקיים יחסים עם מחשב שולחני. השלישייה הנלהבת מצטרפת לאקט, ותוך כדי מצלמת ומעלה לרשת. בסיום הם כמובן משפריצים על האפליקציה של אתר ynet. ככה זה כשנהנים מכל הטוב שיש לעולם הזה להציע..
"יצרנו את הקליפ עם חבר שלנו, ירמי שיק בלום, אני כתבתי את התסריט עם ירמי ויונתן הגיטריסט", מספר זבולון. "היה לי אימג' של קברט בו רואים מיצגים מיניים שקשורים לעתיד. האימג' הראשון היה של מישהו מקיים יחסי מין עם מחשב ועוד אימג' של מי מישהי שמטעינה פלאפון. כל הדימויים האלה הם של סטייה ועיוות. בשיר אני מדבר על זה שהטכנולוגיה לוקחת אותנו מעצמנו, וזה קורה כבר עכשיו. אתה נוסע באוטובוס ורואה אנשים כשכולם עם פנים מוארים בפלאפונים. הם פשוט לא יכולים להכיל שעמום ואי ידיעה. הטכנולוגיה לוקחת אותנו מההווה. אם אתה כותב סטטוס או בוחר להציג את עצמך דרך הפייסבוק, אתה נלקח מהווה שלך באיזשהו מובן".
-אבל אתם לא אנטי-טכנולוגיה.
"לא, למרות שאין לי פייסבוק. יש הרבה דברים יפים בטכנולוגיה, אני לא אנטי, אבל היא ברובה יד ארוכה לאימפוטנציה הרגשית שהולכת ומעמיקה ויושבת על חסכים מאוד עמוקים. פייסבוק זה הדהוד אחד גדול לאגו. אני מכיר מעט אנשים שמשתמים בו באופן בונה. אצל רוב האנשים זה פשוט אובססיה. היא עוזרת ליצור תחושת מיוחדות מדומה. מי שעושה את זה ממקום של אגו מכור ללייקים".
"מתריסים נגד מה שמפחיד אותנו - בורגנות, בנאליות, אובדן קשר עצמי, התבהמות, אובדן אנושיות"
-אבל אגו זה כלי עבודה של אמן.
"יש אגו שדרכו אני מגדיר את עצמך או שהוא מפעיל אותך. ברגע שזה הופך להיקשרות, משהו שלא מתקיים ואתה סובל בגללו בגלל התנייה שיש לך, זה אחרת. זה בסדר לרצות דברים, אבל אני מכיר הרבה אנשים שנמצאים במקום ורק מצלמים אותו ועובדים בלייצר לייקים, אנשים שחיים במעגל קסמים במקום לחוות וליהנות. ההווה שלהם מתועל לחיזוק משהו בהם, כשברור שזה לא יתמלא אף פעם. אני לא אנטי טכנולוגיה, אבל אצל הרבה אנשים זה פשוט הפך להיות הנושא עצמו, המדיום הוא המסר. הרבה מהדברים האלה זה ניצול ציני של נפש של אנשים. הרבה אנשים לא מספיק חזקים לעמוד בזה. יש בזה נוחות והרבה מאוד ניוון, גם וחברות הענק מנצלות את זה".
-וזה רק נושא אחד שמולו "ויתרתי" מתריסה.
"כלהקה אנחנו מתריסים נגד מה שמפחיד אותנו - בורגנות, בנאליות, אובדן קשר עצמי, התבהמות, אובדן אנושיות מכל מיני היבטים. למשל מוסד הנישואין שיש הרבה דברים להגיד עליו. אנחנו מדברים על הרבה דברים שחסרה בהם מידה של אחריות. האג'נדה שלנו היא חברתית, יחסים בין אדם לאחר, לבין הדת והמדינה ועצמו. להיות נשוי לא שווה גיהינום, אולי כן. יש הרבה תארים בשירים, 'דתי' או 'נשוי' או 'לסגור 28', כי מדובר תמיד על בכמה עירנות אתה עושה את זה והאם איבדת את הקשר לעצמך. נניח שיר כמו 'מחפשת ודאות כדי להשמין' לא בא לצחוק על העניין של להיות שמן, אלא על מה אתה עושה עם הדבר הזה. התחתנת, ואז מה? אתה ער, פעיל, לוקח אחריות על הזוגיות, או מחפש גומחה להתחבא בה ומתוך המקום הזה מתחיל להירקב".
-משם גם מגיע השם של הלהקה?
"'ויתרתי' זה על הויתור העצמי. יש את השיר 'מוטי 31 איזור המרכז כללי', אז על זה הוא מדבר. בהרבה שירים אנחנו לוקחים את מה שאנחנו מדברים עליו ושרים בגוף ראשון, זה האדם שויתר על עצמו, על הקשר עם עצמו, על החלום, על ההשראה, ויתרתי על עצמי והחלפתי את זה במשהו אחר, כמו כסף, נוחות, ביטחון מדומה. זה הגיע מהמקום הזה. אנשים מוותרים על אישיות, חלומות, נכנסים לכלום, אנחנו מדברים על מה שמפחיד, מרגיז ומקומם אותנו ומקיאים את זה החוצה בדרך גרוטקסית".
-יש ניו אייג'יות במסר שלכם, אתם אומרים לאנשים לחזור אחורה לאני האמיתי שכביכול הלך לאיבוד.
"לפני שאנחנו אומרים 'תחזרו הביתה' אנחנו פוגשים אנשים שחולמים חלומות שלא שלהם, מדברים בקול לא טבעי להם, אומרים דברים שהם לא שלהם. אנחנו מאמינים שאנשים צריכים לא להיות עדר, אלא לשמור על קשר עם עצמם, עם הלב שלהם, האהבות שלהם, תשוקות ופחדים, גם אם זה קשה. אנחנו אומרים את זה לאחרים ולעצמנו. המוזיקה היא תגובה, היא מסך מגן ממציאות מאוד עגומה".
"הציניות תורמת לרעילות של השירים וזה יוצר כיפיות"
-ההומור עוזר לבלוע את המסר.
"גם זה לא היה אסטרטגיה. הציניות תורמת לרעילות של השירים וזה יוצר כיפיות. יש פה רעל מצופה בסוכריה. אבל זו לא בחירה מושכלת אלא מה שיצא".
-למעשה יניר האחמ"ש משלים את המסר שלכם, כי הוא מעודד אנשים לפקוח עיניים.
"גם במוזיקה של הלהקה וגם בסרטונים שהוצאתי יש ביקורת חברתית עם הומור. בעיני כל המדיומים קשורים לצורך להביע. המוזיקה, המשחק, עריכה, כתיבה וצילום - אלה מדיומים שמאפשרים דברים שונים".
-ההצלחה של הסרטונים מעיבה על "ויתרתי"?
"אני מברך על כל יצירה שלי. 'ויתרתי' זה באמת משהו יותר איזוטרי, אבל זה לא בא אחד על חשבון השני מבחינתי. מבחינתי הם מתקיימים במקביל. כולם חלקים שלי, ובי. אני גם יודע שרוב מה שאני עושה לא מתאים לכולם, וזה בסדר. זה בסדר ששונאים דברים שלך, או אוהבים. אני לא מודד הצלחה במספרים. זה לא דבר אופרטיבי, אלא אם הצלחת להביע משהו באופן משמעותי ונהנית. זה לא משנה כמה אנשים הורידו את המוזיקה או צפו באיזה סרטון".
-זה מסביר את הבחירה לנגן פאנק.
"זו בחירה טבעית, המוזיקה שאנחנו אוהבים, לא היתה החלטה מושכלת שאנחנו להקת פאנק ונגיד לאנשים את המסר דרך הז'אנר. זה בא מדרייב, מפאשן. אנחנו אוהבים רעש, אוהבים את המוזיקה הזו, התחברנו סביבה הרבה שנים, לכן טבעי שננגן אותה. בגיל 15 שמעתי פנתרה, גרין דיי, נירוונה. בזמן האחרון אני שומע הרבה ג'יזס ליזרד, קווינז אוף דה סטון אייג', וויקרדאנס וצ'ט בייקר. פאנק גם התאים כי בהתחלה לא ידענו לנגן, וגם היום אנחנו לא יודעים. לפני שלוש ומשהו שנים יונתן כספי הגיטריסט ואני היינו שותפים לדירה בקרית שלום, דרום דרום תל אביב. היתה גיטרה בס שהסתובבה בבית. שנינו מנגנים גיטרה, ואמרנו אחד לשני בוא נקים להקת פאנק מפגרת ומצחיקה, זה היה חלום משותף. זה המכנה המשותף המוזיקלי הכי חזק של שנינו. הכי נגיש, מוזיקה מדהימה. התחלנו לאסוף ראיונות לשירים וזה היה הז'אנר המתבקש, הכל התחבר סביב הפאנק".
-ויתרת ולקחת את הבס?
"כן, ויתרתי ליונתן על הגיטרה וזכיתי בבס שהוא הכלי הכי טוב. התחלנו לכתוב ולנגן ועשינו חזרות בסלון. יונתן קבע את הזמנים, כתיבה וחזרה ארבע שעות רצוף, כל פעם ככה התקדמנו עוד קצת. היינו צריכים מתופף ליום הולדת של חבר שלנו מרכוס, שעשה ערב לכלבה שלו רינה, שהיתה צריכה לעבור ניתוח ברגל, ובאנו להופיע שם. התחלנו לעבוד עם מתופף שביטל שבוע לפני והיינו תקועים בלי מתופף, שכבר התחלנו לנגן איתו והיתה הופעה קרובה. חיפשנו מישהו בטירוף ומרכוס המליץ על נמרוד ליברמן, המתופף שלנו. פאנק זה לא הז'אנר שלו, הוא אוהב רוק, אבל לא פאנק. אבל הוא בא ולמד את כל השירים תוך חזרה אחת, שחה בזה, ואמר שישמח להמשיך איתנו בתנאי שנקליט, וככה התחברנו".
"אולי תמסמסו לבת דודה שלכם בקטע גבולי?"
-בוא נדבר רגע על כתיבה של שירי פאנק.
"מי שעושה את זה טוב, גם אם מה שהוא עושה לא מדבר אלינו - זה לא מובן מאליו,.בכלל, בכל ז'אנר, קשה ליצור משהו טוב. גם בשירים של צ'ט בייקר ששמעתי הרבה לאחרונה. אלה שירים קצרים, עם נושא מרכזי אחד, כל הדבר תומך ברעיון הפשוט לכאורה, אבל הברור. וזה דורש מחשבה. אצל הרבה להקות פאנק טובות תראה טקסטים מאוד חשובים".
-בהופעות אתם מגיעים למעשה לשיא האמנותי שלכם?
"בהופעה יש חופש מאוד גדול, זה בלתי אמצעי ואינטואיטיבי. יש לי הרגשה של חופש. בהופעה ב'פסטיבל הקצב' אמרתי לקהל: 'אולי תמסמסו לבת דודה שלכם בקטע גבולי?' אבל זה שטויות. אני מדבר שטויות בהופעות, כל פעם משהו אחר, זה חלק מהמופע. בימים של הופעות אני הולך לשחות, בקאנטרי קלאב בקרית שלום, זה מה שאני עושה ומקבל השראה".
-השראה להטביע את הראש בשלל נוזלים.
"אנחנו מסיימים הופעות עם השיר 'מוטי 31 איזור המרכז כללי' ובסופו אנחנו עושים מיצג. אלה דימויים לאובדן עצמי מודרני, בעזרת כל מיני רטבים. בהופעה הראשונה יונתן כאילו הלם בי מרחוק, ואני השפרצתי על עצמי קטשופ מבקבק דרך ההלימה שלו מרחוק. לא יודע מאיפה זה הגיע, אבל זה יצא מעניין. אחר כך גם היו הופעות עם קצפת. באינדינגב 2012 שפכתי לעצמי על הראש סירופ פטל. זה קורה בתוך הקהל וזה חלק מהדבר. לפעמים בא לנו לפרוץ את הגבולות של הופעה, את החיבור של קהל ולהקה. בהופעות באוזן-בר ובתיכון בחיפה מרחתי חומוס על הגוף וקהל ניגב ממני חומוס עם פיתות. חשוב לנו שהקהל ייצא שבע מההופעות שלנו. אז אם אפשר להאכיל אותם בחומוס אחלה מהגוף שלי, אז למה לא".
-זה סקסי? בנות אוהבות?
"כל עבודה עם כל נוזל מעלה חושניות אצל גברים ונשים כאחד".
-עד כמה הפרסום הגדיל את מספר הבחורות שמגיעות אליכם?
"אין לנו חברות. אנחנו אוהבים לעשות אורגיה של כל הלהקה אחרי חזרה. חייבים להביא לפחות משתתף נוסף, זה יכול להיות בן או בת, ובקבוק מי טוניק".
"בקהל שלנו כולם פצועים ושרוטים ופגועים באיזשהו אופן, כמונו"
-מי הקהל שלכם?
"שילוב מאוזן של בנים ובנות מגיל 16 עד גיל 32. יש הרבה אנשים יפים. אבל כולם פצועים ושרוטים ופגועים באיזשהו אופן, כמונו".
-אתה למעשה מתקשר עם קהלים שונים בדרכים שונות - תאטרון, פאנק, וידיאו.
"אני יוצר שמגיב למה שאני רואה. בשלוש הדרכים יש הבעה ואינטראקציה עם הקהל - דיסטורשן או לפרק דברים דרך טקסט של מישהו אחר, או יצירת עולם קטן בסרטון קצר. ב'ויתרתי' זה בלתי אמצעי, הוא דוחף אותך, מנגבים ממך חומוס ויורקים עליך. בתאטרון יש מרחק יותר אינטלקטואלי. גם בוידיאואים אני רוצה שיבינו את המסר, אבל הכי חשוב לי לייצר חווייה. 'ויתרתי' זה גם כיף וחוויה, יש מסרים, אבל הופעה היא מסיבה עקומה כזו. חשוב שיהיה חווייתי כיף, מצחיק, מרגש או עצוב".
-עד איפה הלהקה יכולה להגיע לדעתך?
"ההצלחה היא שאנשים באים להופעות ורוצים לראות. זה יכול להיות 50 איש ב'אוגנדה' בירושלים או 500 בבארבי. העיקר מבחינתנו הוא להופיע. בעברית לא נוכל להופיע בחו"ל כמו חברים שלנו. זו להקה מאוד מילולית ושפה זה כוח ואלמנט מרכזי בשירים שלנו. מבחינת ישראל אנחנו להקת ז'אנר. אני לא רואה אותנו מככבים במצעד של גלגלצ".
-ההופעה הקרובה בבארבי היא מסיבת פרידה.
"אנחנו לוקחים טיים אוף. לא מפרקים את החבילה, אבל לוקחים ברייק. המתופף נוסע לטיול במזרח, אני עובד בכלביה ומשקיע שם קצת זמן. צריכים לעשות דברים יחד ובנפרד. אנחנו שלושה אנשים שאוהבים מאוד להיות יחד ולנגן יחד. כיף בלהקה הזו לחקור גבולות של במה, מוזיקה, מיצג, תאטרון, ומעניין אותנו להמשיך לחקור ולעשות את זה יותר צבעוני, לקחת את זה למקום יותר רחוק, אולי עמוק ואכזרי יותר, ולהמשיך לנגן מוזיקה שאנחנו אוהבים. כמה להקות בארץ מתפרנסות באמת ממוזיקה? אנשים מקימים אולפן, או מלמדים גיטרה. לא נוכל לחיות מזה. להקה שמופיעה ומסתובבת כן. במובן של הצלחה הכל פה מאוד קטן. יש הרבה אמנים שחיים מהמוזיקה, אבל מבחינה כלכלית הלהקה לא תממן לנו פיליפינית".
-אתם מרגישים חלק מסצנה?
"פגשנו הרבה אנשים טובים מלהקות מצוינות, בטווח שבין פאנק לרוק פסיכדלי, גרייט מאשין חברים טובים שלנו, נוטון טור, בוא לבר, לילי פרנקו, לטאות הענק, קין והבל 90210. יש אסופה של חברים שמופיעים יחד, מסתובבים יחד, להקות מאוד חרוצות".
"אנחנו לא בתחרות עם אף להקה"
-יש תחרות?
"לי אין תחרות עם אף אחד. זה סצנה קטנה נורא. לי אין מאבקי כוחות. זה לא תואם את תפיסת העולם שלנו. אולי אנ לא חבר של כולם או אוהב מאוד את כולם, אבל אלה להקות של חברים, שכיף לנגן איתם ולבלות איתם. פעם היו יושבים ב'ריאליטי ריהב סנטר' אבל הוא נסגר. היום אם שותים זה בבית או בגן מאיר. בבית זה יותר זול. אנחנו פותחים פאב שאף אחד לא מגיע אליו בבית, זה קצת 'הקיץ של אביה'".
-סיימת שלוש שנים בתאטרון והלהקה יוצאת להפסקה. מה תעשה הלאה?
"אני רוצה לבלות זמן עם כלבים. מעניין אותי לבלות איתם זמן ואני רוצה להקדיש לזה זמן. לבלות זמן עם החיה המקסימה הזו. מין ברייק כזה. אני נוסע בסופ"שים לכלביה בעין איילה, בחוף הכרמל, ששייכת לחבר של המשפחה. בינתיים הקשר עם המקום מתהדק".
-והסרטונים ליו טיוב?
"זה לא מאחוריי. אני אעלה בקרוב עוד אחד".
-איפה תהיה עוד חמש שנים?
"מקווה שתהיה בבעלותי כלביה".
-אתה בן אדם מאושר?
"אני עובד על זה. ליצור עושה אותי מאושר".