בעוד חמישה ימים, 10 באפריל, עשרים שנה ויומיים אחרי שנמצאה גופתו, ייכנס הזמר, היוצר והגיטריסט המנוח קורט קוביין להיכל התהילה של הרוקנ'רול, יחד עם חבריו ללהקת "נירוונה", המתופף דייב גרוהל והבסיסט כריס נובוסליק, שבינתיים התאחדו עם פול מקרטני כתחליף כולל שיר חדש. המתופף צ'אד צ'נינג יישאר בחוץ, למרות שהיה שותף מלא לאלבום הבכורה של הלהקה "Bleach", שיצא ב-1989 (ולסינגל הבכורה "Love Buzz", קאבר ל"שוקינג בלו"), שיצא בנובמבר 88' ואפשר את כניסתה של "נירוונה" להיכל התהילה כבר השנה (התנאי לכניסה הוא שעברו 25 שנה מהסינגל הראשון), בסמיכות לציון התאריך עגול למותו של קוביין.
לפני שנתיים היו אלה הרד הוט צ'ילי פפרס ו"גאנז נ' רוזס" שנכנסו ל"היכל התהילה של הרוקנ'רול", אבל נדמה שמאותו דור מופלא של להקות, שמילא את האוזניים בצלילי גראנג', רוק כבד ומטאל לסוגיהם, בתחילת שנות ה-90', אין ראויים מנירוונה להיות שם. נירוונה, ובעיקר קורט קוביין, שכל הקלישאות עליו כבר נכתבו (כבר קראתם שהוא הצטרף ל"מועדון 27"?), כל הסופרלטיבים ניתנו, וכולם באמת נראים היום קטנים לעומת האמת. כי קורט באמת היה משורר רוק גדול כבר בגיל 22, כי הוא באמת היה דובר של דור שלם של צעירים שנמאס להם מהשיט שמוכרים להם וחיפשו את קולה של האמת. כי הוא באמת הפך לסמל ואייקון עוד בחייו ושנא כל רגע. כי הוא באמת סלד מההצלחה, ולא ידע איך להתמודד איתה. כי ההתמסחרות והמיתוג סביב המושג "דור האיקס" באמת הגעילו אותו. כי הוא באמת היה נפש חופשיה שיצרה מוזיקה מצויינת וטהורה, שנאכלה בעוד בחיים על ידי המנגנונים הדורסניים. והוא באמת קיפד את חייו, כי לא יכול היה לשאת אותם עוד. הוא ברח לסם, ולבסוף ויתר לגמרי על המתנה הכי גדולה שקיבל.
קשה להסביר למי שלא היה שם (אז), בזמן אמת, את המשמעות של קורט קוביין לעולם הרוק. בגיל 24 השוו בינו לבין ג'ון לנון ובוב דילן, דיברו עליו במונחים של משיח, נביא, האיש אשר הביא את הבשורה. והוא אכן הביא אותה. "Nevermind", האלבום השני של "נירוונה", שיצא בסוף 1991 (עם התינוק הצולל בבריכה על העטיפה), ובמיוחד סינגל הבכורה "Smells Like Teen Spirit", שהפציץ את תחנות הרדיו בעולם בספטמבר אותה שנה, סימנו את השפיץ של זרם הגראנג' מסיאטל שכבש את אמריקה ואחריה את שאר העולם. זו היתה תקופה אדירה לרוק העולמי, כשתוך כמה חודשים יצאו בזה אחר זה שורת אלבומי מופת בשלל ז'אנרים, של להקות כמו U2, פרל ג'אם, R.E.M, הפפרס, גאנז, מטאליקה, הפיקסיז, פריימל סקרים, סאונדגארדן ועוד. אבל כולם הבינו שקוביין ונירוונה הם בפסגה משלהם. בינואר 92', האלבום הזה, מרובה הדיסטורשנים, שכלל צרחות וקטעים אלטרנטיביים קודחים, לצד להיטי רדיו מרובי גיטרות עם אפיל פופי, העיף מהמקום הראשון במצעד המכירות באמריקה את מייקל ג'קסון.
את אף אחד לא עניין שחברי הלהקה לא היו מרוצים מהמיקס הסופי שבושל באולפן והפך אותם מטריו מחורע מסיאטל להרכב פופ-גיטרות. אבל הדוקרנות והפצעים שהיא גרמה עדיין היו שם, למרות ההצלחה. "נירוונה" וקוביין הפכו למיינסטרים, בעל כורכם. עוד דוגמה אחת מיני רבות ללהקת רוק שרוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, חותמת בחברת תקליטים גדולה ("גפן רקורדס" של היהודי דיוויד גפן), ונאלצת להתפשר קצת על האלטרנטיביות של הצליל שלה ו"להתמסחר" בעל כורחה. אבל אותה "התמסחרות" גרמה לכך שהשירים והמוזיקה שלהם יגיעו למיליונים רבים (כולל אנחנו), עם הנחמה שהיא משמשת כאמצעי להזרקת המסרים הרוקנ'רוליים של קוביין להמונים - לכו נגד השיטה, אל תחששו להיות חריגים, תהיו עצמאיים, תחשבו חופשי. מיליוני מעריצי נירוונה, מסיאטל ועד טוקיו, היו למעשה "ברית של חריגים".
_g.jpg "קורט קוביין (צילום: Frank Micelotta Archive, GettyImages IL)")
"נירוונה" הוכיחו שהם נותרו אותנטיים וממש לא ממוסחרים כבר באלבום הבא שלהם, השלישי, "In Utero", עם השיר הקשה "Rape Me". עם צאתו הוכתר האלבום כקלאסיקה מודרנית, עוד לפני שרוב העולם האזין לו. גם היום, 20 שנה אחרי, הוא כואב וחד כמו שהיה אז. מופע ה"אנפלאגד" שצילמה "נירוונה" לרשת אמ.טי.וי בנובמבר 93' בניו יורק, נחשב עד היום לפסגה נדירה שבה כל האלמנטים התחברו, כשהזעקה של קורט "My Girl! My Girl!" בסוף של "Where Did You Sleep Last Night" מהדהדת לאנשים בראש עד היום. המוות של קורט, היום לפני 20 שנה, ב-5 באפריל 1994, היה סופו של עידן. קוביין היה גיבור הרוק האמיתי האחרון בעולם מוזיקלי שמאז רק הלך והתמחסר. המשקל עבר לז'אנרים אחרים - פופ, היפ הופ, אלקטרוני. אבל כמעט אף יוצר מאז ועד היום לא הגיע לרמות הבעירה של קוביין, שהגיע ל"מאונט דום" שלו ובחר לקפוץ בעצמו עם הטבעת עמוק ללבה הרותחת.
אני מעז לקרוא לו "קורט" כי כמו מעריצים רבים הרגשתי אז שהוא היה אחד החברים הכי טובים שלי. כמו אקסל, כמו ג'יימס (וכמו יובל, רמי, וחמי). חברים שקיימים בדיסקים, בקסטות, בטלוויזיה, בכתבות בעיתונים, בעידן ללא אינטרנט. אם אקסל היה חלום הרוקנ'רול האמריקני, וג'יימס כל מה שמבהיל בו, קורט היה האלטרנטיבה. המרד האמיתי. הוא נתן את הכוח. הוא הוכיח שאפשר לכתוב שירים מדהימים מבלי להשוויץ, אפשר להיות הזמר הכי טוב בעולם והגבר הכי יפה בעולם, מבלי לחשוב שאתה כזה. הוא הראה שאפשר להרוס את הבמה בטקס פרסי אמ.טי.וי ולצאת מלך. הוא הוכיח שאפשר להצליח בענק ולתעב את עצמך בו זמנית. לפקוח למיליוני צעירים את העיניים, ולרצות למות. קורט קוביין היה גיבור אמיתי, שגמר את חייו כגיבור טראגי.
_i.jpg "קורט קוביין שחור לבן (צילום: Frank Micelotta Archive, GettyImages IL)")
_i.jpg "ההתאבדות של קורט קוביין (צילום: gawker.com)")
ב-4 באפריל 1994, יום לפני שהוא ירה לעצמו בראש, התגייסתי בבקו"ם. באותו שבוע גילחתי את השיער, שהיה ארוך יותר משל רוב הבנות שהכרתי. הייתי אז מעריץ בעיקר של שלוש הגדולות: גאנז נ' רוזס, נירוונה, מטאליקה. הייתי בהופעות של גאנז ומטאליקה בפארק שנה קודם, ולא עניין אותי שקורט מעצבן את אקסל. ב-6 באפריל, יום ראשון בבסיס הטירונים, התפוצצה מכונית תופת בעפולה, והתחיל עשור של פיגועים המוניים, שותתי דם. יומיים אחרי זה, בלילה שבין שישי לשבת, מצאו אותו מת בבית באגם וושינגטון. סגרתי שבת ראשונה בצבא. לא היה אינטרנט, לא היו טלפונים סלולריים, ולמי בטירונות היה רדיו בשבת. במסדר הבוקר של יום ראשון הקריא לנו אחד המ"כים את חדשות סוף השבוע. "קורט קוביין, סולן להקת נירוונה, נמצא מת בביתו אחרי שככל הנראה ירה בראשו". אני זוכר את המשפט הזה יוצא מהפה שלו כאילו זה היה היום. בזווית העין שלו, מאחורי משקפי הדיסטאנס, נדמה היה לי שראיתי דמעה. קורט מת, ואני בטירונות, הנעורים מתו, התמימות מתה. "40 שניות הקפתם את העמוד וחזרתם" נשמעה אז הצעקה. 20 שנה אנחנו מקיפים, ואתה לא חזרת.
עשרה רגעים בלתי נשכחים של קורט קוביין ו"נירוונה":
פסטיבל "רדינג" 1992
קורט קוביין מובל לבמה בכיסא גלגלים וקם ממנו, אחרי שמועות בתקשורת על מצבו הרפואי.
טקס פרסי אמ.טי.וי 1992
המעריצים מתעקשים לחתיכה מהשיר החדש "Rape Me", קורט מתחיל אותו ואז נירוונה מבצעים את "Lithium". לקראת סוף השיר כריס נובוסליק משתולל וחוטף את הבס בראש. קורט דופק את הגיטרה במגברים ומפיל אותם. דייב גרוהל ניגש למיקרופון כדי לרדת על אקסל רוז וקורט מפיל גם את מערכת התופים.
מלכת היופי של ריו: ינואר 1993
קורט עולה להופעה בריו דה ז'נירו מחופש למלכת יופי עם שמלה, חזה מזויף וכתר על הראש. גרוהל מתופף עם חזיה.
הקליפ המשעשע ל-"In Bloom"
נירוונה נראים וזזים כמו להקה משנות ה-60' בקליפ שחור לבן שמדמה הופעה בטלוויזיה האמריקנית בסיקסטיז. סוג של טייק אוף על ההופעה המפורסמת של הביטלס אצל סאליבן ב-64'.
הקליפ הרשמי האחרון: "Heart Shaped Box"
אמנותי, מתריס, מעולב.
האנפלגד בניו יורק, נובמבר 1993
"Where Did You Sleep Last Night" עם השיא המצמרר של הצרחה בסוף.
8 באפריל 1994: אמ.טי.וי מודיעה על מותו של קוביין
רבים מהמעריצים שמעו על המוות דרך הטלוויזיה.
קורט קוביין מתחבק עם אדי ודר
קוביין מעצבן את אקסל רוז:
"שאלתי אותו, אקסל, האם תהיה הסנדק של הבת שלי? והוא הסתובב אלי והצביע עלי באצבע. הוא היה ממש אגרסיבי וחששתי שירביץ לי. לא הייתי במצב כזה מאז כיתה ו'".
נירוונה יורדים על אמ.טי.וי
קורט עם הילדה על הברכיים, אוכל עוגייה.
קורט קוביין מתראיין בחליפה צהובה מגוחכת
נירוונה לועגים להייפ הגדול שנוצר סביב הלהקה.
_i.jpg "דייב גרוהל, כריס נובוסליק, פאט סמיר, נירוונה (צילום: Jason Merritt, GettyImages IL)")
_c.jpg "קורטני לאב (צילום: Cindy Ord, GettyImages IL)")