זה לא אדון, זו רות דולורס וייס

במוצאי שבת הקרובים (31.10) תתארח הזמרת והיוצרת בעלת הקול הייחודי רות דולורס-וייס בסדרת "סיפורים באוזן". במופע פסנתר שיתקיים במועדון ה"אוזן-בר" בתל אביב תיצור דולורוס-וייס מפגש אינטימי עם הקהל, בו תבצע ממיטב הרפרטואר של לאורך הקריירה, כולל קטעים מאלבומה "בעברית", בו העניקה פרשנות עכשווית למילים של לאה גולדברג ורחל וכן ללחנים של סשה ארגוב.

כמו כן תשתף דולורס-וייס את הקהל בסיפורים מהקריירה ומחייה המגוונים והססגוניים. קבלו אחד מהם לצורך התרשמות:

"פעם, לפני שנים רבות מאוד וארוכות מאוד, עבדתי כברמנית במועדון של קיבוץ יד מרדכי, אתר בליינות מבוקש באותם הימים. הייתי צעירה וטובת מראה אז, ונהניתי מאוד מהלגיטימציה לפרובוקציה שהעבודה הזו אפשרה לי מבחינת קוד הלבוש. בערב שבו קרה הסיפור הזה לבשתי את אחד הסטים החביבים עלי ביותר באותם הימים: מכנסיים מופלאות מלייקרה מבריקה מנומרת בשחור וורוד זוהר, גופייה נטולת שרוולים מתפוררת ברמות שהיו גורמות לכל אם להתעלף ומגפיי עקב שחורים משחור.

"הייתי חמושה בשיער בית שחי באורך מלא"

חשוב לציין, כי זה רלוונטי לענייננו, שבאותם ימים הייתי חמושה לא רק ברעמת שיער ענקית על הקרקפת, אלא גם בשיער בית שחי באורך מלא, הודות לאגון שילה, שנכנס לחיי כמה שנים לפני כן והשפיע קשות על תפיסת האסתטיקה הנשית שלי. להשלמת המראה תרמו כתמי צללית ענקיים ושחורים מסביב לעיניים, בסגנון הנמיות הלוחמות.

המועדון היה נפתח באחת עשרה בלילה, אבל זרם האוכלוסין המהותי הגיע רק לקראת אחת, מה שהשאיר לנו, העובדים, המון זמן לפנאן. במקרה שלי, מכיוון שעבדתי בעמדת בר מבודדת שיוחדה לשוטים, הזמן הזה היה מנוצל בדרך כלל לריקודים בודדים מול דיספנסר הקוארבו גולד, ומחשבות מעמיקות דוגמת: איזה מזל שאף אחד לא רואה אותי רוקדת. אני הבנאדם הכי בר מזל בעולם! נותנים לי לשתות, משמיעים לי מוסיקה, אף אחד לא מסתכל עלי זזה, וואו, החיים י פ י ם!

בכל ערב כזה היו כמה לקוחות שהקדימו את אותו הגל המבוקש של אחת בלילה. באותו הערב, חבורה קטנה של צעירים עלתה במדרגות שליד הבר, ולאחר שהעיפו בי מספר מבטים שנראו לי הססניים מעל הממוצע, עקפו במרחק בטוח והתיישבו בפינת הישיבה שבקצה השני של המסדרון בו היינו ממוקמים.

"'יש לי שאלה', גמגם החמודי..."

לא יכולתי שלא לשים לב שמשהו מטריד אותם: הם המשיכו להציץ לכיווני, באיזו דאגנות נוגעת ללב. היה משהו מאוד יוצא דופן בעניין שהם גילו- לא היו שם הסתודדויות קולניות מלוות בצחוקים היסטריים, לא היו מבטי בוז או התגרות. הם נכנסו למה שנדמה מבחוץ למעין דיון כבד ראש, שלא הייתי מעזה לחשוב שבגיני הוא, אלמלא זה היה כל כך מעבר לכל ספק. בעודי תוהה האם עלי להפסיק להרגיש מבודחת מכל העסק ולהתחיל לחפש חרק ענקי על הגב שלי, ראיתי אותם ממנים שליח: היה הנהון כללי ואז הבחור קם ממושבו, עמד לרגע קט, אסף עוד אי אילו תובנות או הנחיות מחבריו הישובים. עוד צעד, ואני רואה אותם מנסים להניא אותו מהעניין. אבל בחורנו היה נחוש: הוא פנה לאחור, החווה תנועת יד החלטית אל עבר חבריו המודאגים והתחיל לצעוד לעברי, במבע נבוך עם גוון קודר. קודר מאוד.

קיבלתי אותו בחיוך הכי ידידותי למשתמש שהיה באמתחתי.

"יש לי שאלה", גמגם החמודי.

"אני יכולה לראות" עניתי, בכל האימהיות שהייתה לי כשהייתי בת עשרים.

"את בן, נכון?” ומשלא נענה מיד, הוסיף: “כאילו, את גבר, בעצם, נכון?”...