כשאני מגיע למידברן, שלזינגר כבר נמצא בעיצומו של מסע ל.ס.ד למיטיבי לכת. שלזינגר הוא הייטקיסט מתל אביב. ביום יום הוא לובש ג'ינס וטי שירט של "מייד אין פולניה". אבל היום יום ירושלים של מעלה והוא לובש חצאית ורודה של בלרינה. חוץ מזה הוא לא לובש מכנסיים. או חולצה. ואני די בטוח שגם תחתונים אין שם.
שלזינגר מזהה אותי מרחוק ורץ לעבר שער הכניסה. הוא משתטח אפיים ומשתחווה לי מספר פעמים. אחר כך הוא רוקד סביבי. בסוף הוא דופק לי לק לכל אורך הצוואר. "כרמלי", הוא לוחש, "אל תספר לאף אחד... אבל אני טיפ-טיפה דלוק". "אני רואה שאתה דלוק, שלזינגר. אתה דלוק כמו זיקוק יום העצמאות של מדינה משונה במשולש ברמודה".
לחלוחית עולה בעיניו. "זיקוק... כמו זיקוק קטן... שמתחרז עם דלוק קטן... כן, כרמלי, כן, זה בדיוק מה שאני, זיקוק קטן, וגם אתה, וגם כולנו, כולנו זיקוקים קטנים, כרמלי, נרות קטנים על העוגה הגדולה של הקיום!" "לא אני, שלזינגר, לא אני. אני העוגה הגדולה. גבינה-פירורים של שבועות".
הוא חופן חופן חול ומפזר אותו באוויר. "פירורים! תראה כמה פירורים! הכל פירורים! הכל גבינה!" הוא מנסה לפזר את החול בחגיגיות, אבל הכל נופל לו על הראש. "אפילו חול אתה לא מצליח לזרוק, שלזינגר. תראה אותך. האישונים שלך נראים כמו אישונים של דביבון. והחצאית שלך הפוכה". אני סתם אומר את זה כדי לשגע אותו. זאת חצאית של בלרינה. אין לה קדימה או אחורה.
"הפוכה? החצאית שלי הפוכה? הו לא! זה יהפוך את כל הזמנחלל! הההוווווווו", הוא מתחיל לסובב את החצאית על עצמו (לא, אין שם תחתונים). אחר כך הוא מתחיל להסתובב עם החצאית. בסוף הוא מנסה לעשות גלגלון. זה לא עובד, אבל נראה שהוא לומד משהו עמוק מהניסיון.
אני מבין שזה יכול להימשך לנצח ומחליט להפקיר אותו לנשרים. לפני שאני הולך שלזינגר מפציר בי לטעום שפיץ-פיצון מהאסיד שלו. אני מסרב, כמובן. אני כאן בתפקיד. אני במשימה עיתונאית, לעזאזל! לא סתם נסעתי שלוש שעות לשדה בוקר. בן גוריון אמר: "בנגב ייבחן העם בישראל". ואני באתי למידברן לבדוק אם עברנו את המבחן.
המידברן, אחיו הקטן והציוני של הברנינג מן האמריקאי, הוא חומה ומגדל של סטלנים. התנחלות של היפים. מחנה פליטים מהמציאות. כאילו דאעש הלכו וערפו לכולם את החלומות, ו-6,000 הברנרים שברחו לכאן הם הניצולים האחרונים בהחלט. מדובר בעיר לכל דבר ועניין. הרבה יותר מכפר סבא, למשל.
והיא גם מתוכננת יותר מכפר סבא. עיר המידברן הזמנית, שהמקומיים קוראים לה "הפלאייה", בנויה בחצי סהר של רחובות שתי וערב. את העיר חוצות ארבע שדרות: הטיילת, השדרה הפנימית ביותר שפונה אל המקדש, ואחריה שדרות אריסטו, בודלר וגליליאו. את השדרות חוצים 14 רחובות לפי כיוון השעון – מ-03:00 עד 10:00. כל הצטלבות של רחוב ושדרה יוצרת בלוק של שלושה מחנות, כלומר ערב-רב של אוהלים, מאהלים וקרוונים.
מי שלא רוצה לראות ציצי ממש לא חייב
בין מחנות הנושא ניתן למצוא את מחנה "פוסט טראומה", שמספק לעיר שירותי דואר בדגש על מברקים מזמרים, מחנה "מיצרימונים – אתם שואלים והמיץ-רימונים", שמוקדש לסגולות הרימון, מחנה "אין-ההולדת", שחוגג יום הולדת גם למי שאין לו יום הולדת, ומחנה "פצפץ", שמציע לעוברים ושבים לפצפץ פצפצים. יש גם שמועות על מחנה בשם מיין קאמפ, אבל אני לא מוצא אותו.
המחנה שלי נמצא באריסטו פינת השעה 17:00. מטעמי פרטיות נקרא לו כאן "הטרנס-טרנס-סיבירי". כשאני מגיע למחנה הטרנס-טרנס-סיבירי כולם – איך לא? – בטרנס. רוקדים בטירוף. אין עם מי לדבר. אני זורק את הציוד שלי ויוצא לטייל בטיילת.
הליכה על טיילת הפלאייה היא שילוב של שר הטבעות, מופע הקולנוע של רוקי ופסטיגל 93'. שני גייז, אחד עם ראש של סוס על הראש והשני מחופש לאביר ג'דיי, הולכים מחובקים. שלוש פיות, אחת מהן עם דילדו ענק על הראש, מתחננות שאקרקר להן כתרנגול. ילד קטן עם רובה מים מציע לי שפריץ. זוג שזה עתה התחתן במקדש המידברן מציע לי פרוסה מעוגת החתונה (טבעונית).
לזכותם של מארגני האירוע יאמר שהוא מצליח להיות האירוע הכי מאורגן והכי בלאגן בעת ובעונה אחת. בזמן ששלזינגר אוכל כימיקלים, במחנה "המעבדה" הסמוך מעבירים לילדים מופע קסמים בכימיה. ובזמן שבמחנה “Straight Friendly” מארגנים סדנת מציצות, במחנה "המקפצה" קופצים על טרמפולינה לצלילי שיר ה"טרטע" של הקומדי סטור. כי המידברן הוא לא אירוע, הוא מקום: מקום בטוח לעשות בו מין ומקום בטוח לעשות בו סמים ומקום בטוח לעשות בו כיף. כל אחד מה שבא לו.
ואילו לגנותה של המשטרה יאמר שהיא ממש לא מבינה את זה. המשטרה הציבה למארגני האירוע רשימת דרישות דווקאית לגמרי, במיוחד לאור העובדה שבמידברן הקודם לא נרשם אף לא אירוע פלילי אחד. בין היתר, היא דרשה מהמארגנים להציב מצלמות בשטחים הציבוריים כדי למנוע התערטלות בפומבי ואסרה על הבאת בקבוקי זכוכית לפלאייה. אבל המידברן הוא לא אצטדיון כדורגל ואף אחד לא זורק בו בקבוקים. והמידברן הוא גם לא מופע חשפנות. מי שרוצה לראות ציצי יכול לראות ציצי, אבל מי שלא רוצה לראות ציצי ממש לא חייב. זה כל היופי של כל הרעיון: חופש שלא בא על חשבון אף אחד.
אני חוזר למחנה שלי ומוצא את דריה, היפה באלפיות והחכמה באבוקדואים. דריה ביקרה פעמיים בברנינג מן, פסטיבל המקור האמריקאי שנערך לראשונה ב-1986 והיום מושך אליו עשרות אלפים מדי שנה. היא שבעת נחת ורצון מהמידברן המקומי. "זה עובד בדיוק לפי המודל האמריקאי", דריה מסבירה לי. "כל שנה גדלים פי שתיים. יותר אנשים, יותר מחנות, יותר השקעה בתחפושות ובאמנות. כמו פטרייה שמצמיחה עוד ועוד נבגים בדרך לקוביית הסוכר. ואפילו שהנבגים חוזרים אחר כך הביתה, למשפחות שלהם ולעבודות שלהם, הם כבר לא אותה פטרייה שהם היו קודם".
אנחנו שולחים את נבגינו למחנה "האפטרלייף" ומתייצבים בפני אלוהים, בשבתו כקוראת בקלפי טארוט. לי יוצא קלף של שמונה חרבות. הקוראת בקלפים נוזפת בי ושולחת אותי ישר לגיהינום. דריה דווקא יוצאת צדיקה ונשלחת לגן עדן, אבל בכל זאת מצטרפת אלי לגיהינום. בגיהינום יש מסיבת BDSM. תליין אחד קושר בחורה לעמוד ואז מצליף בה ארוכות עם שוט. היא נהנית ממש, כמובן. רק לנו זה כואב לראות.
"כמו ל"ג בעומר בתוך פורים, רק עם משמעות"
בערב אני הולך עם מגדל אצות ממכמורת ומהנדס בניין מחולון – ללא ספק ספקטרום רחב של עבודה עברית בארץ ישראל – לצפות בשריפה המסורתית של האיש. האיש הוא פסל עץ ענק של איש בשם "איש" ואישה בשם Eve”, יענו חווה. השריפה שלהם מסמלת את שיא השחרור, חגיגת ההווה החולף והביטוי העצמי הרדיקלי של קהילת הברנרים.
אלא שקבוצה של פארטי פופרים עומדת מקדימה ומסתירה לכולם. "דושים!" מישהו צועק להם. "סחים!" צועקת אחרת. הם לא מתיישבים. בסוף מישהו קם אל העומדים. מקץ כמה רגעים הוא חוזר ומדווח חזרה: "אין מה לעשות, הם השתמשו בקלף של ביטוי עצמי רדיקלי. הם אומרים שממש חשוב להם, מבחינה אמנותית, לעמוד". ככה זה במידברן. הכל אמנות. כל דבר חשוב למישהו.
אחרי מופע חימום קצר של ג'גלינג אש, פסל האיש הענק עולה בלהבות. האישה שלצדו קורסת ואז נשרפת על האדמה. המדורה אדירה. אני מהמר שרואים אותה מהחלל. כך או כך, כל החוויה מזככת ומשחררת ביותר. "זה כמו ל"ג בעומר בתוך פורים", אומר מהנדס הבניין מחולון, "רק עם משמעות".
לא חולפות שעתיים מהמסיבה האחרונה של הלילה עד ל"אחי, רוצה קפה?" הראשון של הבוקר. וגם במהלך השעתיים האלה יש טרנסים מטורפים מהרחבה של המחנה הטרנס-טרנס-סיבירי. אני כותב "טרנסים" בלשון רבים, למרות שמדובר בטרנס – יש מצב שזה הכל היה טרק אחד באורך חמישה ימים.
מעוך כמקק אני מצחצח שיניים במים אפורים, משתין במדבר (ריחם הרע של השירותים הכימיים יצא למרחקים) והולך להתקלח במחנה "שטיפל'ה". בשטיפל'ה אתה מביא את המים ומישהו אחר שוטף אותך בהם. אני מדמיין סיטואציה סיעודית. אני מדמיין פיל זקן בגנגס, שמישהו מקרצף לו את החדק. אני טועה ממש.
השטיפל'ה של השטיפל'ה היא מסיבת מים נודיסטית. בחיי שלא ראיתי כל כך הרבה ציצים בכל ימי חיי. כל כך הרבה פינים דווקא ראיתי. פעם אחת, כשהייתי חובש, שלחו אותי לבקו"ם לחפש וריקוצלה. וריקוצלה היא חסימה בוורידי האשכים. כדי לחפש אותה חופנים את אשכי המתגייס ומבקשים ממנו להשתעל. אלפי מתגייסים השתעלו עלי בזמן שהחזקתי אותם, ליטרלי, בביצים. ואני נזכר בכל זה כי עכשיו איזה היפי מחזיק אותי, ליטרלי, בביצים. הוא מחייך. אין לי ברירה אלא לחייך אליו בחזרה. זה לא זמן טוב להרגיז אף אחד.
בחוץ אני נתקל בשלזינגר. הפעם הוא לובש כובע נוצות אינדיאני בתור מכנסיים. עדיין אין לו תחתונים. הוא עוד הפעם, או עדיין, דלוק כבית זיקוק עיראקי ערב פלישה אמריקאית. הוא מציע לי פטריות קסומות ביותר. אני מסרב, כמובן. אני עיתונאי בישראל. כלב השמירה של הדמוקרטיה. אחר כך אני מסרב גם לפאף מחשיש מרוקאי משובח ולתריסר או יותר עוגיות חלווה מעולות. פשוט אמרו לא.
ראיתי איש שמן אחד, וגם הוא היה חמודי ממש
אני נזכר שיש למידברן תכנייה (הו, הבורגנות!) ומחליט לפקוד את סדנת "לידה מחדש" במחנה Free Love. בשעות הערב מחנה Free Love מציע את ה-Pleasure Dome, מקום בטוח לתנות בו אהבה לפרטנר אחד, יותר או הרבה יותר. מקורות יודעי דבר, במובן התנ"כי של המילה, מדווחים לי על שתי אורגיות רציניות שהתפתחו פה אמש – אחת מהן עם לא פחות מ-7 נשים וטרנסית אחת שהסתננה.
ל-Pleasure Dome מגיעים כ-20 נשים וגברים. המדריך של Free Love יושב בפנים בתנוחת יוגה. הוא כבר בעירום מלא. "שלום לכולם", הוא מברך אותנו בקול מרחף, "צהריים טובים, ברוכים הבאים, שלום. לי קוראים פיני". פיני! קוראים לו פיני והנה הפין שלו! אני מתאפק לא לצחוק לו בפנים (בפין).
פיני (אמן-אמן-אמן ששם המשפחה שלו הוא פינס) מסביר לנו שמטרת הסדנה היא לתת ולקבל מגע אוהב, "לאו דווקא בעל אנרגיה מינית", באמצעות תרגיל שנקרא "הליכת מלאכים": יוצרים שתי שורות צפופות של גופים ומלטפים את האדם שהולך בתעלה עד שהוא "נולד מחדש" בצד השני.
כחימום, פיני פינס מבקש מאתנו להתהלך ולברך אחד את השני בחיבוק או בליטוף. "כמו כלבים שמרחרחים אחד את השני בעירום", הוא אומר, "משהו שאנחנו, בני האדם, קצת שכחנו איך עושים".
בהתחלה כולם נבוכים, אבל מהר מאוד כולם מתחייכים. ואחר כך כולם מתפשטים. ובסוף כולם מתמזמזים עירומים ועריות. בקושי רב אני שומר על התחתונים ועל המרחק – בעיקר מפני העוזר הסליזי של פיני (ביצי?), שכל הזמן מנסה לחבק אותי. החום איום ונורא. פיני הפין משפריץ עלינו מים, אבל האוהל סגור וכולם מיוזעים, מחליקים אחד על גופות השני כמו צלופחים בתחרות אגרוף.
אחרי שכולם מסיימים לחבק את כולם, פיני וביצי מסדרים אותנו בשתי שורות, ואחת הבחורות נכנסת פנימה ל"תעלת הלידה". המשחק הרוחניקי הזה מחזיק מעמד בערך רבע שעה. הנולדים מחדש מוצאים פרטנרים וסתם מתחילים להתחרמן איתם, המלטפים בשורות זונחים את תפקידם ומתחילים להתחרמן עם המלטפים שלצדם, ופיני וביצי מקבלים זיקפה. האמת העירומה: אני באורגיה עם פיני וביצי.
אני בורח למקדש. מהקומה השנייה של המקדש אפשר להשקיף על כל המידברן. השמש שוקעת ואני חושב על כל הציצי שראיתי היום. שלא תבינו אותי לא נכון: אני אוהב ציצי. ואני בעד זכותן של נשים להוציא אותו החוצה כאוות נפשן וללא מורא מעיניים או ידיים של גברים. אבל עם כל הכבוד לציצי, ציצי בחוץ זה לא "ביטוי עצמי רדיקלי". זה סתם ציצי בחוץ.
ובכלל: קהילת המדיברן מאמינה ב"הכללה רדיקלית", אבל קל להכיל את מי שמלכתחילה דומה לך. אני אפילו לא מדבר על היעדרם הכמעט מוחלט של ערבים ודתיים, אתיופים ורוסים. אני מדבר על האפליה הקדומה והאיומה מכולן. כפי שכתב המשורר הנאה אתגר מויאל: "הָאַפְלָיָה הִיא לֹא בֵּין מִזְרָחִים לְאַשְׁכְּנַזִּים / הִיא בֵּין מְכֹעָרִים לְיָפִים / רָזִים לִשְׁמֵנִים / נְכוֹנִים וְלֹא נְכוֹנִים".
ובמידברן כולם נכונים. באמת. כמעט כולם פה יפים להפליא ומושכים להדהים. בכל הטיולים שלי בפלאייה ראיתי איש שמן אחד, וגם הוא היה חמודי ממש.
"אהבה חופשית"? קל להציע אהבה חופשית לבלונדינית בת 20 עם מדבקות של כוכבים על הפטמות וג'וינט יום הולדת בין השפתיים. הרבה יותר קשה להציע אהבה חופשית לאלי ישי או לחנין זועבי. והכי קשה להציע אהבה חופשית למנהל במשרד הפנים, כשיש תור ארוך וחם וכולם רוצים למות.
ככה שהמידברן הוא רק תרגיל. הוא תרגיל מדהים בהיקפו, אבל הוא לא המבחן עצמו. המבחן עצמו יערך מחר, בערים האמיתיות שלנו. כמו שאמר דוד בן גוריון: "האתמול מכין את היום, והמחר כרוך בהיום". מה שזה לא אומר.