גבר, תפסיק למכור לה אשליות

יש איזה גבר הורס, בלונדיני, עיניים כחולות נטויות, מעין גרסה ישראלית של יו גרנט, שלי ולו מכנה משותף: שנינו מוצאים את עצמנו מדי פעם באחת בלילה קונים סיגריות באותו הקיוסק. כשהוא מופיע אני תמיד מנסה להיבלע בתוך איזו ערימת במבות רק כדי שלא ישים לב לקיומי. למה זה? נו, כי הוא מושך בטירוף ואני ביישנית מטבעי, אבל גם כי אני תמיד נראית גרוע, ובטיפשותי ובעצלותי אני אף פעם לא לומדת את הלקח: תמיד אני עם שיער מקורזל מיובש והפוך, עם החולצה הכי מג'ויפת, המכנס הכי לא מחמיא, וכתמים מקשטים את שניהם.

ואז, באחד מלילות המפגש שלנו, בעודי מנסה לצאת מהקיוסק מבלי שהוא יראה אותי ובעודי מקללת את עצמי בלב על זה שנולדתי – הוא פנה אליי. תהיתי אם להעמיד פנים שאני חירשת או לבלוע את הגלולה ולקוות שהוא יוקסם מהעיניים שלי (אפילו גבות לא עשיתי, דמיט), והסתובבתי אליו. התחלנו לדבר. אל תשאלו אותי על מה. הייתה לי חוויה חוץ-גופית. הוא ביקש ללוות אותי לבניין. התבאסתי שמדובר בחציית כביש בלבד, וכל מה שעשיתי היה להתפלל שהרמזור האדום שמחזיק אותנו יחד יישאר אדום חצי שעה לפחות. הוא חצה איתי את הכביש לבניין וכל מה שאני זכרתי היה משהו כמו: "אני כאילו בעונש איתך. את לא מתייחסת". מלמלתי משהו כמו: "סליחה" ובלבי הייתי בשוק חיי – שתבינו, אני לא רגילה שהבחור שאני באמת רוצה מתחיל איתי, ובטח שלא כשאני נמצאת ברחוב בשיא כיעורי. הוא כנראה מהמיוחדים האלה שמצליחים לראות מעבר, אמרתי לעצמי. בדיוק מה שחיפשתי. קבענו דייט.

ואז הגיעה המלצרית נטולת החזייה, ואני הפכתי לאוויר

הייתי מרוצה מעצמי עד הגג. לפני הדייט התבשמתי, התאפרתי, אפילו דייקתי עם הליפ-גלוס. הכל כדי לתגמל אותו על זה שהוא התחיל איתי כשנראיתי כמו ג'וחה מהימים שלפני המצאת הדאודורנט. מגיע לו. הוא מאמי אמיתי. יצאנו לבר שקט לנישנוש ואלכוהול ועשינו תחרות מי יותר כישלון חרוץ באהבה ממי. היה כיף – עד הרגע שחשף אותו. אחת המלצריות (מאלה שמסתובבות עם חולצה עמוקת מחשוף ובלי חזייה) עברה מאחורינו והוא קלט אותה בזוית העין, ואז – אין יותר רוני. רק מעיין. שניהם התחילו לקשקש כאילו אני לא שם, העיניים שלו היו תקועות לה בחזה והחיוך שהיה מרוח לו על הפרצוף יכול לכתוב תסריט שלם של סרט אמריקאי זול. ואני? לי הייתה שוב חוויה חוץ-גופית, אבל מהסוג שמחלקים בגיהינום, רק ששם מותר להם לצרוח ופה הייתי חייבת להמשיך לחייך.

אחרי שחזרתי לגופי קיבלתי עדכון מהיו-גרנט, שעכשיו נראה לי הרבה יותר מכוער: מעיין הייתה המלצרית הקבועה שלו, ויום אחד היא נעלמה לו, ובלה בלה בלה. זה לא משנה שהיא פצצה, וכן – היא פצצה – ושיש לה חזה טבעי-הורס (אמרו לו, הוא לא בדק), ושהיא סתם מפלרטטת מהרגל בגלל שהיא מלצרית, זה לא שהיא דלוקה עליו אישית. בקיצור, הוא סתם הופתע פתאום לראות אותה. הכי מותר, לא?

חברים לא מוצאים בקיוסק. גם לא סטוצים

אני לא הייתי מופתעת. מאוכזבת, כן. מטומטמת, קצת. מה חשבתי? שאמצא את החבר הבא שלי בקיוסק? האסימון נפל והמציאות נחתה עליי. הוא לא התחיל איתי כשנראיתי ג'יפה כי הוא הצליח לראות את הפוטנציאל ואת כל המעבר שלי, אלא כי הוא מתחילן סדרתי, מהסוג- הכל-כך מיומן ומוצלח בתחומו, שלצערו הוא הזניח את תחומי ההתמחות האחרים הלא פחות חשובים (כמו 'מה עושים עם הבחורה אחרי שמשיגים את הדייט'). באותו הלילה נפרדו דרכנו. הוא לא קיבל. אני הרגשתי מכוערת.

באמצע גלידת ה 'אני-לא מכוערת-הוא-סתם-מפגר' שקניתי לי באותו הלילה, הבנתי משהו. אתם – הגברים – סוכני מכירות. תפקידכם הוא למכור לנו עניין ורצינות. אתם לא יכולים להתחיל עבודה ואז פתאום לחפף. זה פוגם במוצר עצמו, באשליה שאתם מוכרים לנו. ואנחנו לא מסוגלות, עם כל הרצון הטוב, לקנות מוצר פגום. אתם בטח מבינים. בכל זאת, כולנו ישראלים.

מוסר ההשכל: אם לא תשקיעו, לא תקבלו

ואתם, רבותיי, הרי אתם עובדים על אחוזים. אין עסקה אין שכר. אז מה הקטע? מה הסיכוי שתצליחו לג'נגל שתי עסקאות ולהגיע למעמד חתימה עם שתיהן בו זמנית? מאיפה היומרה? אז כן, בחורה עם ציצי טבעי הורס ובלי חזייה זה אתגר קשה. אני יודעת. גם העיניים שלי נתקעו עליה. אבל אתם? אין לכם ברירה – אתם בעבודה. המינימום שאתם יכולים לעשות זה להשקיע בפרויקט אחד, או שתפשטו את הרגל מהר ממה שנדמה לכם.

>> רוצה להצליח איפה שהדייט של רוני נכשל? קרא את המדריך לצייד המתחיל