תסתפר, אבל לא ככה: מצעד תספורות הגברים הגרועות

אלוהים, או יותר נכון התרבות האנושית, סיבכה את הנשים עם העניין הזה של שיער – עוד אלמנט קריטי בהופעה, שכל הזמן צריך לטפל בו, לטפח, לעצב, לסרק, להבריש, למשוח, לצבוע, לשרוף והשד יודע מה עוד הן עושות שם. אצלנו, כמעט כמו בכל דבר – מפיפי ועד הרגלי אכילה – הכל הרבה יותר פשוט. תספורת קצרה וברורה, בלי להסתבך יותר מדי, תעבוד תמיד. לאלו שבורכו בשיער מצוין/נשי מותר גם להאריך, אם הם מתעקשים, והמקריחים מוזמנים לגלח. העיקר לא לעצב יותר מדי, לא להעמיס ולא להסתבך, כדי לא לגמור כמו ערס מטורזן או, לחלופין, כמו מישהו לא גברי במיוחד. הנה תספורות שמומלץ לקצץ אותן ביד ברוטאלית.

הלוואה וחיסכון

ההלוואה והחיסכון היא פתרון תסרוקת כה כושל, שקשה להבין איך הפתטיות שבו נעלמת מעיניהם של אלה האוחזים בקווצות השיער האחרונות שלהם ומושכים אותן מצד לצד. אם השיער מקליש אך קיים בנוכחות סבירה, כמו אצל ביבי למשל, זה עוד איכשהו יכול לעבור. אבל כשמדובר בתלתלים בודדים שנשלחים אל החזית החשופה כבשר תותחים, מדובר בהתעללות.

עמנואל הלפרין היה השגריר המיתולוגי של הז'אנר, אבל בשנים האחרונות נדחק מקומו מפני הגיבור החדש, דובר צה"ל היוצא אבי בניהו, שקווצות השיער הבודדות המתנפנפות ברוח מעל ראשו כדגל אבל בחצי התורן הפכו אותו לכוכב ה"עוד כותרות" של "ארץ נהדרת". ללא ספק, החומר הביזארי ביותר שיצא מדובר צה"ל.

המקרה המוזר של הפוני של מאיר איינשטיין

תסרוקת מאיר איינשטיין היא ככל הידוע מקרה יחידני, ולא משום שאיש לא מסוגל לחקות את התסרוקת הזו, גם אם היה מעוניין בכך. זו תופעה שלא ניתן לתפוס במילים, לא כל שכן במספריים. יש שם פוני שלפעמים משתולל לצדדים ולפעמים נח על המצח, שיער מהצדדים ומאחור שלפעמים מסופר קצר ולפעמים גולש, והרבה שיער אפור אמורפי.

אפילו כשב-012 החליטו לשכפל את אייל קיציס בדמותו של איינשטיין, הם התקשו לשחזר במדויק את התסרוקת של איינשטיין. כל הפריזורה הזו זועקת חוסר רשמיות שמנוגדת לחליפת השדר המכובדת. זה שובב, זה מיתולוגי, אבל זה בעיקר מוזר.

תלתלים

מאיר איינשטיין הוא דוגמה חריגה יחסית לאיש טלוויזיה שלא מתחום הבידור עם תספורת לא סטנדרטית, אבל בתחום שהוא מסקר מדובר בתופעה. כדורגלנים הם עולם שלם של תספורות לא שגרתיות, עוד מימי הרעמה של קרלוס ואלדרמה, המשולש של רונאלדו הברזילאי, ההברקות של דייויד בקהאם, וכמובן – תספורת אלי אוחנה. כדורגלנים יכולים לאכלס בזכות עצמם רשימה שכזו, שתראה בעיני אחדים מצעד של אייקוני אופנה, ובעיני אחרים רשימת מעצר של משטרת האופנה.

אם לבחור באחד, שהוא לא אלי אוחנה ובכל זאת יכול להחזיק בתואר כדורגלן מיתולוגי עם תספורת מיתולוגית, יהיה זה ראובן עטר, האיש שהכניס את התלתלים אל היכל התהילה של הכדורגל הישראלי. עטר סוחב את רעמת התלתלים שלו עוד מהאייטיז, וגם בשנותיו כמאמן כדורגל לא נפרד ממנה. קצת שינה, קצת קיצר, קצת סידר, אבל שימר את קווצות התלתלים השובבות שמרקדות על ראשו כפי שהוא רקד על הדשא. תספורת פנטזיסטית לשחקן פנטזיסט.

אבל לא כולנו פנטזיסטים. רובנו לא. ותלתלים יכולים להיות חמודים ושובבים על ראשיהם של ילדים, אבל סוררים ולא רציניים על ראשיהם של מבוגרים. מה שנראה טוב על הראש של קוסם כדורגל, עלול להיראות ילדותי על ראשו של אדם מן הישוב שלא קוראים לו ניסים גרמה. טומי אלתגר, למשל, ממש הלך על הקצה.

הפוני שמסתיר

כל עוד לא נמצאה התרופה האולטימטיבית להקרחה, נידונו גברי העולם להמשיך ולהסתיר כפי יכולתם. אחת ההברקות התספורתיות שבאו לעזרן היא הפוני, שנמשך קדימה, נופל על המצח ויכול להסתיר את ההקרחה הקדמית. זה נכון, אבל רק עד לגבול מסוים. כל עוד ההקרחה לא מתקדמת מדי, השיער לא מקליש מכדי לכסות חלקים חשופים, והגבר הוא לא מאמן כדורגל כמו אלישע לוי, שנדרש לעמוד שוב ושוב במשחקים ובראיונות ברוח, שעושה שפטים בבלורית המדומה, או בשמש, שמעצבת את תסרוקתו מחדש בהדבקות זיעה למצח.

אפרו

אפרו, כשמה כן היא, תספורת לאנשים ממוצא אפריקני. ואין הכוונה למוצא מרוקאי או לובי. גם על אפרו-אמריקנים זה נראה טוב רק בקטע מצחיק. הג'ופרו – האפרו היהודי – הוא לרוב עניין מביך, ששמור לחיילים משוחררים שמגלים את חדוות אי-התספורת, לתרמילאים שזה עתה חזרו מהטיול ועדיין לא הסתגלו לתספורות השגרתיות, ולתיכוניסטים אמריקנים כמו ג'ייקוב בן ישראל מ"גלי". יש כמה רוקרים שמסוגלים לשאת אפרו בגאון – אלרן דקל מ"פאנקנשטיין", תומר יוסף בעבר, עינב ג'קסון כהן מהצד הנשי. יש גם את האפרו העוצמתי של אהרון ויזן, הכוכב המיתולוגי של הפועל יהוד. לכל השאר, האפרו הוא הצהרה מגניבה בעיקר בפורים.

מוהוק

אחרי האפרו, והקרחת שבאה בעקבותיה, הגיע תומר יוסף לשלב המוהוק בחייו. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה של רוקרים שהחזירו את המוהוק לחיים: מגיא גולדשטיין מ"נערות ריינס" והמוהוק היחסית סטנדרטי שלו, דרך איסר טננבאום מ"רוקפור" והכרבולת בקצה המוהוק שלו, ועד בוריס מרצ'ינובסקי מ"פאניק אנסמבל", שהמוהוק שלו מסתיים בבלורית ארוכה שמתיישרת עם קו העיניים. נושא הדגל של המוהוק בישראל הוא כמובן אסף אבידן. אצלו מדובר בסמל מסחרי לא פחות מאשר הקול המיוחד.

המוהוק הוא אמנם, טכנית, פתרון לא רע להקרחה הגברית, מכיוון שהוא מאריך את חלקי השיער שאפשר להעריך ומושך אליהם את תשומת הלב. אבל הוא מושך הרבה יותר מדי תשומת לב. מהרשימה הנ"ל אפשר לסכם שמוהוק, גם בגרסתו המודרנית והפחות בועטת מהמוהוק הפאנקיסטי, הוא עסק לרוקרים. אחרת, זה סתם נראה כאילו אתם מנסים לבעוט בשום דבר.

קוקרחת

פתרון מביך אף יותר להתקרחות הוא הקוקרחת – קוקו על קרחת. במקרה זה מדובר בגברים שאצלם הקרחת כבר קנתה שליטה בגולגולת, אבל במקום להשלים עם המצב ולהישאר עם שיער בצדדים, או להילחם בו באמצעות תגלחות מלאות ללא הפסק, הם החליטו להאריך את מה שיש, ולאסוף אותו לכדי קוקו.

האם הם חושבים שזה עושה אותם צעירים? האם הם חושבים שזה קול? האם הם חושבים שהבחורות יאהבו את זה? האם חבר כנסת (לשעבר) כמו אליעזר "צ'יטה" כהן חושב שזה הולם את מעמדו? לא ברור.

קסדה

מילא הקארה, שעשה הסבה מתספורת נשית מוקפדת לתספורת גברית מעוצבת. אבל למה לעצב את זה לכדי קסדה? נכון שזה איכשהו הפך את שפרה קורנפלד לאייקון אופנה, אבל זו בהחלט לא סיבה לאמץ את זה. גם הביטלס הצליחו לעורר ביטלמאניה סביבם למרות הקסדות הבריטיות, אבל כמה כוכבים כמו חברי הביטלס אתם מכירים?

תראו את אליניב ברדה למשל. הוא כבר מזמן קיצץ את המחלפות כשיצא לחו"ל, ומדי פעם הוא חוזר אלינו, למשחקי נבחרת ישראל, במהדורה משודרגת, גם ברגליים וגם על הראש. למחדל הזה, שהופך אותו משחקן כדורגל לאביר שחור-קסדה, אסור לחזור.

הפרא

יש גיל מסוים שממנו ואילך שיער ארוך מדי, מלווה בשיער פנים ארוך מדי, הופך מהצהרת מרדנות לסממן של חוסר התבגרות. עוזי פיינרמן מ"האחים רמירז" לא שם. הוא רוקר, ולרוקרים מותר לעשות דברים מסוימים בשיער שלאנשים רגילים אסור. אז פיינרמן יכול לתת לשיער שלו לגדול פרא על הראש והפנים, כולל גבות, ולטפח לוק של פליט סבנטיז שניגן עם גרי אקשטיין וחגג באורגיות אצל רפי נלסון. אבל אם אתה לא רוקר או בוהמיין, אלא סתם גבר עם ערכי אסתטיקה ירודים או היפי מזדקן, עדיף לתפוס מספריים ולהתחיל לחתוך.

השפם

ואם אנחנו כבר הגענו לשיער פנים, בואו נדבר רגע על העניין הזה שנקרא שפם. יש מעט מאוד גברים שיכולים לתחזק שפם בלי ליצור קונוטציה ויזואלית לאחד המקורות הבאים:
א. אדולף היטלר.
ב. צ'ארלי צ'אפלין.
ג. רון ג'רמי.

ככה זה עם שפמים. פעם הם היו סממן גבריות עוצמתי, והיום הם זורקים אותך לאסוציאציות מביכות. אז נכון שטום סלק הצליח להחזיק את השפם שלו מאז היותו סמל סקס בשנות השמונים ועד למעמדו כמאהב המבוגר של מוניקה ב"חברים". אבל הוא היוצא מן הכלל. הכלל הוא, למשל, אורי לוי, שהבין שהשפם הזה – שתחתיו נזרקו כל השמות המיתולוגיים של מכבי תל אביב לדורותיה – לא יכול לצלוח את המעבר לעידן החדש. השפם של אורי לוי נשאר ביד אליהו; להיכל נוקיה, אורי לוי נכנס בלעדיו.
וכל זה נועד לומר למיכאל מושונוב, שהפציע באירוע יחצ"ני עם שפם שכזה – אלא אם כן אתה מהגר לתעשיית הקולנוע הטורקית, פשוט רד מזה.

>> 10 מיתוסים על כושר שחייבים לנפץ