גיהינום בפנים, גיהינום בחוץ

את יום האישה הבינלאומי שחל בתחילת השבוע בחרנו לציין במסיבה, סליחה - "ערב ארוטי נועז" - שנערכה לרגל האירוע במועדון החשפנות בייבי דולז בדרום תל אביב בחסות "פלייבוי", ושהייתה מיועדת בעיקר לקהל רוסי. אני יודע שהמשפט האחרון לא נשמע הגיוני, אבל ככה ממש זה היה.

כשאני נכנס בסביבות חצות המקום כבר מפוצץ, דחוס, רועש ומעושן. ברמקולים פופ רוסי די מעצבן, וכולם רוקדים ושמחים, מצלמים זה את זה, עושים פרצופים. שפנפנות בלבוש לא הכי מינימלי מתערבבות בקהל, נאלצות לקבל יותר מדי חיבוקים. "בדיוק הפסדתם את המופע", אמרה לי מפיקת האירוע, "אבל עוד מעט יהיה עוד אחד". מבט מהיר מסביב: אני לא מזהה אף אלוף בצה"ל, או אף אחד אחר לצורך העניין. זה לא בדיוק המקום לחפש בו פנים מוכרות. להפך, כמה שפחות להסתכל לאנשים בעיניים - יותר טוב. באוויר אין מי יודע מה אווירה של סקס, אבל רמזים לאלימות יש ועוד איך. דגלי פלייבוי נישאים ברמה, מתנופפים ברוח הסינתטית.

אני מפלס את הדרך לבר ותופס מקום. כולם שותים רד בול וודקה בכמויות, ונראה שזה משקה הבית. אני מזמין אחד לעצמי. זה עולה לי 45 שקלים, לעזאזל. איזה שוד. מה שכן, יש המון וודקה בכוס שלי, ורק טיפונת רד בול בשביל הטעם. אני מרגיש את זה טוב-טוב.

על הבמה רוקדות שלוש חשפניות הבית בריקוד שהיית חושב שהוא ארוטי רק אם היית, נגיד, יורד ים ותיק שלא ראה אישה ויבשה כבר ארבע שנים. זה נראה יותר כאילו הן שלוש שכנות שנפגשות בחדר המדרגות. זאת עם הקניות, ההיא עם הזבל. מה גם שהן בכלל לא מתפשטות, מה שקצת מוזר. אני מקווה שזה מפני שיום האישה היום.

הבייבי דולז, שנפתח לפני כחצי שנה, מתהדר בתואר "מועדון החשפנות הכי מפואר ואקסקלוסיבי שהוקם עד היום במדינה ובאירופה כולה!" ממש כך, אבל האמת היא שהוא סתם עוד מקום: נברשות, כורסאות עור, במה, בר. רק העמודים על הבמה, המתחמים הנפרדים שמאפשרים ריקודי-חיק בפרטיות המתבקשת, והמסכים שעליהם מוקרן פורנו רך מזכירים לי איפה אני, ותאמינו לי שאני דווקא מנסה לשכוח: מועדוני חשפנות תמיד משרים עליי סוג של תוגה מעורבת במבוכה, וכשאני אומר "תמיד" אני מתכוון בפעמיים-שלוש שהייתי (בביקור חד-פעמי, אדוני הרמטכ"ל, ובכלל במסיבה של חבר ובעצם רק נכנסתי, הלכתי לשירותים ויצאתי). כל החשפניות האלה זה די מדכא, לעזאזל, אבל לא כאן, כאמור. כאן הן לא חושפות כלום, ואין מה להיכנס לדיכאון. זה כל-כך לא סקסי מה שקורה פה, שאנשים מהקהל עולים לבמה ורוקדים.

ככל שהלילה מתקדם ואחוזי האלכוהול עולים, נהיה יותר ויותר מפחיד להסתכל לאנשים בעיניים. ולא, זה לא מפני שהם רוסים, זה בגלל השקר הגדול התלוי באוויר: הבטיחו ארוטיקה וסקס פרוע ולא קיימו, אז כולם מפצים את עצמם בהרבה אלכוהול יקר מדי. יכולה להיות פה דקירה, או לכל הפחות תגרה. מאחר שאלה הנסיבות, אני לא שולף את המחברת שלי וכותב בה, כמו תמיד, אלא שולח לעצמי הודעות טקסט.

אין ריקודי חיק במתחמים, בדקתי. מדי פעם אחד לוקח לו בחורה והם הולכים למקום סודי. ניסיתי לעקוב אחרי זוג כזה, אבל דרכי נחסמה בכניסה למתחם ה-VIP על-ידי מאבטח די עצום, שלא עניינה אותו העובדה שאני פה במשימה לכבוד יום האישה.

אש על הבמה

על הבמה מתחיל המופע המרכזי: בחור, בחורה והרבה מאוד אש לצלילי "רילקס" של פרנקי הולך להוליווד. מעורר רחמים כמה שזה גרוע. גם הפעם אין עירום. ומילא העירום - את זה אפשר לקבל גם באינטרנט - אבל מה עם קצת תחושה בריאה של זימה? הקהל נושא עיניו אל הבמה, אבל לאן יישא את כל האנרגיות?

המופע אולי לא סקסי, אבל מה שכן - ארוך כמו הגלות. אני עדיין על הבר עם הוודקה רד בול שלי. שפנפנות עוברות עם מגשים של קוויאר ושל סלמון. תחליף הקוויאר היה דווקא סביר, אבל ביס אחד מהסלמון ואני מבין שזה הסוף, מחר אמות מקלקול קיבה, מה שהופך את הלילה הזה לאחרון שלי. בסוף לא מתי, אגב.

המקום שבו אני עומד, קרוב עד למאוד למפגש החשפניות. לכאן הן באות להצטייד בעוד משקה. אני עוקב בעניין אחרי אחת מהן, מישל (זיהיתי את פניה ואת שמה מכתבה ששודרה בחדשות ערוץ 2 לרגל הפתיחה), שמנסה לנער מעליה איזה שיכור דביק ומכוער במידה חלקית בלבד של הצלחה. אני שואל את עצמי למה בכלל היא מתאמצת, הרי ברגע שהיא מנערת אחד מגיע אחר. הרבה גברים אשכרה משכנעים את עצמם שבגלל שהם ראו אותן ערומות זה אומר שהחשפניות מאוהבות בהם.

גם אני נופל בזה כשחשפנית אחרת, ארין, שגם היא השתתפה בכתבה, נשענת על הבר ולרגע אחד נפגשות העיניים. במבטה אני רואה כל-כך הרבה עייפות ועצב וייאוש. כל הגברים האלה והידיים שלהם והטיפים שלהם והחיבוקים שלהם. יום האישה הבינלאומי? בבייבי דולז זה מרגיש כמו ערב רגיל. אבל כשאני מביט בה, לרגע אחד אני מרגיש כמו איזה אביר. כמו מאות גברים לפניי, גם אני חושב להציל אותה מגורלה. כמה עלוב.

אחד שנראה כמו ראפר עם לוק של סרסור כובש את הבנות. לא הבנתי מה סוד קסמו, אבל פיצחתי את זה: הוא הכוריאוגרף של המקום. כל הליפופים האלה והסיבובים סביב העמוד וזריקת הראש לאחור - זה הכול הוא תכנן. אמן של ממש.

אני סובל, אבל ממש. זה הגיהינום: מוזיקה גרועה, אנשים מפחידים, אוויר דחוס, משקאות יקרים ומחסור בסקס. נכון שלאט-לאט, בכל זאת עוד מעט שתיים בלילה, מצליחה להתגנב קצת זימה לאוויר הדחוס של הבייבי דולס - פה ושם יד גברית על ישבן נשי, פה ושם נשיקה. אבל זה כל-כך מעט. הייתי בתורים בבנק שהיה בהם יותר סקס מפה.

בשלב מסוים אני מתייאש ויוצא מהבייבי דולז. הגיהינום שבפנים הוא גן עדן לעומת מה שקורה בחוץ. זה מה שקוראים מתחם בילויים: מאות בני נוער שיכורים לגמרי מתדלקים בזול בקיוסקים, דחיפות, מכות, צעקות, שברי בקבוקים. אני פוסע במבט מושפל, רק לא להידקר, לא הלילה. זה ערב לפני פורים, ובחור אחד שמחופש לוויקינג מכה בכל כוחו בחרבו במכונית חונה. המקום הזה הוא הסיוט של כל שר חינוך. סער, לטיפולך אודה.

אני חייב להימלט מפה, אבל במקום זה אני עוצר ומביט כמה דקות בנוער הנהדר הזה, שהולך בחבורות גדולות ממקום למקום, ששפתו דלה ושלבו אטום. נחשולים של נחשלים מציפים את רחוב אברבנאל. שתיים וחצי בלילה באמצע השבוע. זה יותר מדי גם בשבילי. אני הולך לשתות משהו נורמלי במקום נורמלי.