בנות, תפסיקו כבר להיעלב מכל שטות

יום ראשון, שבע בערב.

אני חוזר הביתה ומוצא את אשתי יושבת רגוזה על הספה עם פרצוף חמוץ. אפילו הילד שהופך את הסלון למסלול מכשולים עבור הבימבה שלו וקורא לעצמו קריאות הידד לא מצליח לעודד אותה. "מה קרה?" אני שואל בדאגה, מדלג מעל שתי מכוניות צעצוע, מחליק על עיתון קרוע וניגש לשבת לידה. היא מרימה ראש ומסתכלת בי במבט שאני כבר מכיר היטב. הדאגה נעלמת לי מהפרצוף ובמקום זה אני נאנח בהשלמה ונשען אחורה על הכרית. "נו, מי עצבנה אותך הפעם?"

היא מתעלמת מהאנחה, משרבבת שפתיים בעלבון ומספרת לי על ההיא מהמשרד שהחליטה להתעלם ממנה, רק בגלל שהיא – אשתי – שכחה להגיד לה מזל טוב לכבוד יום ההולדת. "שכחת להגיד לה מזל טוב?!" אני נזעק בחרדה. היא מכניסה לי אגרוף בצלעות וממשיכה בסיפור – איך אותה גברת נעלבת החליטה לא להזמין אותה לארוחת הצהריים, והיא בטוחה שזה בגלל אירוע ההתעלמות ההוא. "נקמה הולמת," אני ממלמל, ומצליח להתחמק מאגרוף נוסף. "על עלבון שכזה ראוי שתפספסי לפחות ארוחת צהריים אחת".

יום שני, אחת בצהריים.

אני קופץ לאחד המשרדים פה בבניין ושואל עורכת מסוימת אם היא יכולה לענות לי על משהו שקשור לעורכת אחרת שנמצאת כרגע בחופשת לידה (ובמקרה גם חברה טובה שלי). התשובה שציפיתי לה היא פשוטה – או שהיא יודעת, או שלא. אבל במקום לענות לי בפשטות, אותה עורכת פוערת את עיניה בתדהמה גלויה. "היא שאלה אותך? למה היא לא התקשרה אליי? זהו, כבר שכחה אותי?"

"הממם, אהה... טוב, זה לא ש..." ניסיתי.

"תגיד לה שהיא יכולה להתקשר גם אליי!" היא זועמת.

"אה, טוב. והשאלה שלי – "

"לא יודעת. שתתקשר אליי אם היא רוצה לברר משהו. חצופה".

יום שלישי, עשר בבוקר.

אני מתקשר לאימא שלי, לברר אם הם באים לבקר בסוף השבוע – ולהסביר למה החלטנו שאנחנו לא באים אליהם הפעם. עוד לפני שאני מספיק לשטוח את הקייס שלי, היא קוטעת אותי ב-"מה, אתם לא באים?" פולני וקורע לב. והיא אפילו לא פולנייה!

אני מנסה להסביר שהנסיעה צפונה בפקקים לא מתאימה לנו בשבת הזאת, ויש לנו תכניות אחרות. זה נראה כאילו היא מקשיבה, אבל למעשה היא מתכננת את התשובה שלה עוד בזמן שאני מדבר: "לא הייתם אצלנו כבר שבועיים, אתה יודע. ושבוע הבא תכננו את הטיול בירושלים, אז בטח גם אז לא תגיעו. זה לא נראה לך קצת לא בסדר, שלא תגיעו חודש שלם?"

יום רביעי, שמונה בבוקר.

אני מיואש, ובעיקר לא מבין אתכן. באמת שווה להתעצבן מכל שטות? לא הרבה יותר קל לבלוע את הצפרדע – וברוב המקרים מדובר בצפרדע ממש קטנה – ולהמשיך את היום בחיוך? הנה, קחו אותנו. הגברים, הכוונה. אתן מאשימות אותנו שאנחנו חוטאים בחוסר רגישות, אבל למעשה זה כלל לא חטא – זה יתרון משמעותי. לדעת לא להתרגש מכל פיפס שיוצא למישהו מהפה, לדעת שרוב הדברים נאמרים בתום לב, או לנסות לחשוב רגע שאולי יש משהו שלא חשבנו עליו מאחורי כוונתו של זה שכביכול זומם לפגוע בנו.

טוב, אולי אנחנו לא כאלה עמוקים. וכן, יכול להיות שאנחנו לא נעלבים פשוט בגלל שאנחנו לא חושבים מספיק עמוק כדי להבין שמישהו אמר משהו שאמור להעליב אותנו. ועדיין, נראה לי שבעניין הזה יש לכן הרבה מה ללמוד מאתנו. נסו את הטריק הזה פעם אחת: רגע אחד לפני שאתן פוערות פה בעלבון צורב, קחו נשימה ונסו את הגישה המהפכנית הבאה: אל תעלבו. יש לי הרגשה שזה ישתלם לכן.

>> נשים, ככה אנחנו רוצים שתתנהגו
>> לכל הכתבות במדור