הויזה של גיא הוכמן (צילום: גיא הוכמן)
דומה? | צילום: גיא הוכמן

*הטור הינו טור קומי ויש להתייחס בהתאם, במיוחד עובדי השגרירות האמריקאית

אחי הגדול הזמין אותי לביקור. היתרון - הוא גר בניו יורק. החיסרון - צריך ויזה כדי להגיע לשם. לו יש גרין-קארד כי הוא מהמעצבנים האלה שמצליחים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לי יש רב-קו כי אני רמת גני. ובכל זאת, כמה פעמים תהיה לי הזדמנות לקבל כרטיס מוזל, לגור בחינם ולאכול כמעט בחינם בעיר הכי מטורפת בעולם? וכולה מה צריך לעשות, להוציא ויזה? אז נוציא ויזה, כמה מסובך זה כבר יכול להיות?

בדרך לניו יורק עוצרים בשגרירות. ונשארים שם

עדיין בפוסט טראומה מהברקס שקיבלתי לפני חמש שנים אני ניגש שוב למירוץ לויזה ומתנחם בעובדה שכבר עבר חצי עשור ובאותו הזמן הייתי בכלל חייל משוחרר עם עבודה לא מסודרת, רווק ללא ילדים, בלי עתיד תקווה או תזרים מזומנים, פלא שלא נתנו לי ויזה? אבל היום זה כבר משהו אחר, היום אני כבר, היום אני למעשה כבר... טוב אין ברירה, חייב עזרה מקצועית. 

קיבלתי המלצה מידיד של המשפחה. אגב, העצות הכי טובות הם מידידים של המשפחה. לא חברות של אמא או החבר׳ה מהמילואים של אבא, רק כאלה שמגדירים עצמם ידידי משפחה. בכל אופן, אותה המלצה הנחיתה אותי במשרדו של זיו מחברת מאסטר ויזה, שמתמחה בהוצאת ויזה לארה״ב. שאלתי אותו למה הוא לא קורא לעסק על שמו - מאסטר זיוה. הוא ביקש ממני לא להתבדח ככה בראיון כי אני עלול לחרבן לו את הסטטיסטיקה של אישורי ויזה. הנהנתי בהסכמה והקשבתי להוראות המסודרות.

הויזה של גיא הוכמן (צילום: גיא הוכמן)
הוכמן וזיו הוויזאי | צילום: גיא הוכמן

זיבי החלום האמריקאי

במהלך השבוע שחיכיתי לראיון ניסיתי להבין מה יש במדינה הזאת שכל העולם הולך לאודישן כדי להיכנס אליה ועוד משלם על זה 160$ אגרה. מי היא בכלל? בתכלס, הם צריכים לשלוח לי הזמנה כדי שאואיל בטובי לבקר את אחי במדינתם.

הזמנה? הם צריכים לשלוח פאקין גרין קארד עם חתימה של פרזידנט אובמה ואיזה מאה מאתיים לינקולנים ירוקים. מה איבדתי שם, הרי חוץ מהוליווד מה יש שם?. בסדר נו, לאס וגאס, סו ואט? יש פה את קזינו טאבה מטר מאילת. סנטרל פארק ובניינים גבוהים? אחד לאחד רמת גן. מה זאת אומרת ריפאנד, אשכרה לקנות משהו, להשתמש בו ואז להחזיר אותו כאילו כלום לא קרה? - חייב ויזה. 

חזית הבית הלבן (צילום: Brendan Hoffman, GettyImages IL)
מחכים להזמנה מהבית הלבן | צילום: Brendan Hoffman, GettyImages IL

Don't happy, be worry

״תבוא עם בגדים כהים״, ״תהיה רציני ולא דפקט כמו שאתה ברגיל״, ״תענה במשפטים קצרים ושמור על שפת גוף רגועה״ - אלה הן רק חלק מהעצות שנתנו לי מכרים. אגב, חוק בישראל- לא להתייעץ בענייני ויזות/כספים/כל נושא אחר עם אנשים שעבדו מעל שלושה חודשים בעגלות של מוצרי ים המלח.

בכל אופן, לאחר שעברתי קואצ׳ינג אמריקאי אצל זיו הויזאי, קראתי כל מאמר באינטרנט, הדפסתי משכורות, המצאתי המלצות, המלצתי המצאות, גיהצתי את חולצת הראיון, גיהצתי את האשראי לאגרה, גיהצתי וילון של איקאה כי כבר הייתי בגל של גיהוצים, קיצצתי את הזקן, סידרתי את הגבות ועשיתי קצת קקי -  הרגשתי מוכן לראיון. עכשיו רק נשאר לי ללמוד אנגלית.

יום הראיון

7:30 בבוקר. שגרירות ארה״ב. אביך וקר.

שיט, הדרכון, איפה הדרכון?, הנה, כבר מתחיל רע. חותך חזרה הביתה, אוסף את הדרכון ולמזלי מספיק להיכנס בזמן לתור שמשתרך מחוץ לשגרירות. לא יעזור, היום אני מקבל ויזה. שיט, התמונות, איפה התמונות?, ביי ביי חלום אמריקאי. לא מוותר, חוצה את הכביש, מצטלם לפספורט אמריקאי במחיר של לילה במנהטן וחומק חזרה לתור.

ועכשיו, החלק הביטחוני. טוב, אז אלא אם כן בעוונותיך היית ערס בכניסה לקלרה, כנראה שלא חווית בידוק בטחוני ברמה כזו. סבבה חבר׳ה, מבין שיש לכם טראומה מ9/11 אבל בחייאת תגבירו קצב, לבן אדם יש שיננית בצהריים.

שגרירות ארה"ב בישראל (צילום: Sakchai Lalit | AP)
הכניסה למבצר | צילום: Sakchai Lalit | AP

אחרי חצי שעה של בירוקרטיות ומישושים נכנסתי לבניין והצטרפתי לתור האמיתי, זה של הראיונות, זה שמתנהל בצפיפות של הלווית אדמו״ר ובכל זאת שומר על סדר מופתי. אחרי הכל, חייבים לשחק את המשחק. היה מדהים לראות איך כל אותם הישראלים שמחוץ לכותלי השגרירות צופרים כמו נהגי ריקשה בפקק ומסתובבים עם נעלי קרוקס ואשך אחד בחוץ, נראים ומתנהגים פה כחבורת דיפלומטים. אה, גם היה מדהים לראות איך כולם באו בבגדים מכובדים אך רגילים ורק אני הגעתי כאילו אני מלצר בקייטרינג. חייב להפסיק להקשיב לחברים.

לאחר שעה של תור נטול אייפון ועמוס מחשבות אובדניות אני מתחיל לראות את האור שבקצה הסאבווי בצורה של תגובות המועמדים למשמע התוצאות. שלא כמו באודישן/ראיון/סקס בלי קונדום, כאן אומרים לך במקום את התשובה. ״גו טו נאמבר 7״ פתאום אומר לי איזה זקיף. מה ללכת, שנייה, עוד לא עברתי על המסמכים, עוד לא שיננתי את החארטות, וואיט אה סקנד!. ״קאם און, ווי דונט גאט אול דאי״. צבועים.

קצר. וקולע?

דקה וחצי. פחות מהסקס השני שלי. דקה וחצי, משך הראיון. שבועיים אני עושה הכנות, הולך לקוצ׳ינג ויזה, מבקש מכל מעסיק שאי פעם זרק לי צ׳ק להמליץ עליי ובסוף אני מקבל דקה וחצי?! לא ייאמן, בנאדם עובד שעות נוספות, פורע פקדונות, נוטל הלוואות, עושה עוד פעולות בנקאיות שאני לא מבין בהן והכל כדי שבעובר ושב יהיה תזרים חיובי, ואותה זה לא מעניין.. הדבר היחידי שהיא שאלה אותי זה מה מטרת הנסיעה. רציתי להגיד לה שפעם שיחקתי בחזה של איזו אמריקאית מתגלית ושאני טס עכשיו בשביל לסגור את הפינה, אבל היא הייתה יותר רצינית מאילנה דיין ביום השואה אז גמגמתי שאני נוסע לחופשה והצעתי לה אולי בכל אופן לעיין במסמכים. לא עניין אותה לא המסמכים ובטח שלא אני. שונא אותה ושונא את כל האמריקאים!

קפטן אמריקה (צילום: Astrid Stawiarz, GettyImages IL)
אמרו לי לבוא לבוש בהתאם, לא מבין למה עושים לי בעיות | צילום: Astrid Stawiarz, GettyImages IL

אחרי דקה היא מרימה את העיניים מהמסך, מסתכלת עליי ואומרת באדישות של פקידים ״אוקיי, איים גיווינג יו אה ויזה״. שאלתי אותה אם היא יכולה לחזור על זה אבל היא ענתה ששמעתי טוב מאוד וביקשה ממני לפנות את המקום. טוב, כנראה שבשביל להגיע לתפוח הגדול חייבים לעבור אצל מלפפון חמוץ. הללויה, יש ויזה לארה"ב!. חולה, חולה על האמריקאים, בלי שטויות, בלי משחקים, בלי אמפתיה מיותרת, אנשים של תכלס. ניו- יורק,  איר איי קאם!.

טוב בקיצור, מישהו יודע באיזו מול הכי כדי לפתוח עגלה?