סיפור אהבה אורבני

א. מאה שנה לתל אביב

תמיד אהבתי את העיר הזאת, מהשנייה הראשונה שאני זוכר, אבל מאז שנפתרה בה לחלוטין בעיית החניה אני אוהב אותה הרבה יותר. הפתרון היה כל-כך פשוט ומתבקש, שאני לא מבין איך לא חשבנו על זה קודם, איך ננעלנו על קונספטים מוזרים כמו חניונים, חניונים תת-קרקעיים או חניונים בקומות. איך עשינו סיבוב, ועוד סיבוב, מחפשים פינה פנויה לתחוב בה את הפונטו; שעות על-גבי שעות שאבדו לנצח, מאות על-גבי מאות של שקלים בדוחות, ים של דלק. הסיפורים מוכרים עד לעייפה, לא צריך להתעכב עליהם.

בסוף עלינו על הפתרון. פשוט ונועז, כמו איך קוראים לו, שבמקום לפתוח את הקשר חתך את החבל בחרב. מכרנו את האוטו ולא קנינו חדש. זה קרה לפני כמה חודשים, אבל לקח זמן להפנים את המהפך. זה קצת כמו שיוצאים לחופשה ארוכה: בהתחלה מתרגשים מזה שלא נמצאים בבית, ואחרי כמה זמן מרגישים בבית איפה שנמצאים.

אז בהתחלה הרגשתי שאין לי בעיית חניה. זו הייתה תחושה נהדרת, משחררת, ממכרת, הייתי בהיי רציף ויציב; אבל עכשיו, אחרי כמה זמן, אני מרגיש שחניה היא פשוט לא הבעיה שלי יותר. קצת כמו שניטשה כתב על אלוהים, שהוא מת אבל צלו עדיין מוטל, ככה בדיוק הייתה בעיית החניה שלי: בהתחלה סתם שמחתי שאני לא סובל, עכשיו אני חופשי גם מהעול ומהזיכרון של הסבל, שלא לדבר על חופשי מהביטוח של הסבל, הטסט של הסבל וכל הטיפולים האלה בסבל. בעיות בקרבורטור? נזילות ברדיאטור? קרע ברצועת הטיימינג? לא אצלי, בייבי. אני לא חי במחזורי איזי-פארק של שלוש שעות כמו איזה זבוב, ואין לי צד גימל ולא חסר לי אוויר.

אני הולך ברגל, רוכב על אופניים, בריא יותר מקינואה, מחטב יותר מיוגה, וגם פוגשים אנשים ויש זמן לחשוב. אם צריך להגיע רחוק עולים על אוטובוס, ופעם בכמה זמן מתפנקים עם מונית. עיר בלי בעיית חניה - איזה יופי של דבר. היש מתנה יפה מזו שיכלה העיר להעניק לי, אחרון תושביה, לקראת שנת המאה? אני חושב שלא.

ב. מאהבים גדולים וטובים ממני קמו לה לתל אביב במאה שנותיה

בטלנים גדולים ממני שירכו צעדיהם בשדרותיה, שתיינים גדולים ממני שתו אותה ולחייה, כותבים גדולים ממני כתבו ושרו אותה ועליה. אני נותן להם את כל הכבוד המגיע, ומצטופף בשורות האחוריות של המקהלה.
אבל גם אני רוצה לספר על העיר שלי.

ג. זאת העיר שלי, והיא מכירה אותי טוב-טוב

רחובות שלמים היא פורשת בפניי בכל פעם שאני יוצא מהבית, בניינים שלמים היא מקימה לכבודי, וגל אחרי גל מתנפץ על חופיה בשבילי. היא מלבישה את הבחורות מהמם רק בשבילי, היא משאירה את הפיצריות פתוחות ואת הברים מלאים כל הלילה, אולי יבוא לי, ומתחת לחלוני היא בוכה בלילות בקול של אזעקת מכונית. בוא, היא קוראת.

אני אוהב כשהיא עוטפת אותי ברכות כשאני פוסע לבד, אולי קצת מתנדנד, בדרך הביתה, וכבר כל-כך מאוחר בלילה שעוד רגע מוקדם בבוקר. אני אוהב כשהיא מחזירה לי את הד נקישות מגפיי על המדרכת, ושולחת את העטלפים מהעצים ללוות אותי בדרכי, שומרת עליי שאגיע בבטחה ומחכה לי למטה עד שאירדם.

אני אוהב אותה מתמתחת לכבודי בבקרים, מרתיחה את הקפה ומעירה את הציפורים. אני אוהב אותה ביום כיפור ואני אוהב אותה במצעד הגאווה, אני אוהב להשתקף בחלונות ראווה, אני אוהב את הידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד משהו - זו דרך המחשבה היחידה שתשאיר את האדם האורבני שפוי ושמח. אם ירצה לא להפסיד דבר, סופו שיעבור מחוץ לעיר ויפסיד הכול.

אומרים שיש לה קצב מטורף ושהיא לא יציבה ושהכול בה נפתח ונסגר וכאוטי ומנותק, אבל בשבילי היא תמיד רגועה ויש לה כל הזמן שדרוש. כשיבוא לך ללכת קצת על הצד הפראי, היא אומרת, אתה יודע איפה למצוא אותי.

אין מה לומר, זאת העיר שלי, היא מכירה אותי טוב-טוב.

ד. אני הכי אוהב את רחוב שפינוזה

לא יודע למה. אין תואר לו ולא הדר מיוחד, אף פעם לא גרתי בו ואין שום זיכרון או חוויה שקושרים אותי אליו, ובכל זאת אני נמשך אליו כבר שנים, פוסע בו בכל הזדמנות שיש לי. לא אכפת לי שהוא לא מוביל משום מקום מיוחד לאף מקום ספציפי, סתם מתמתח לו בין בן-גוריון לפרישמן. אפילו כדרך קיצור לא יצלח, גם צל אין בו מי יודע מה, וספסליו לא נוחים במיוחד. רחוב ותו לא.

אבל עליי הוא משרה שלווה אין-סופית, שהלוואי שהייתי יכול להסביר במילים. בשבילכם אני מקווה שגם לכם יש רחוב כזה בתל אביב, או בעיר אחרת, ושאתם עוברים בו מדי פעם ולא יכולים להסביר אותו במילים. בינינו, אלה הדברים הכי טובים.

ה. אני לא תל אביבי ילידי (אני די מקנא באלה)

הגעתי, כמו שאולי יודעים חלק מהקוראים, מעיר כעורה ושכוחת אל בשם פתח תקווה. כבר כמעט עשרים שנה שאני פה. לא המון, אבל לא מעט. הייתי נורא צעיר כשבאתי לפני כמעט עשרים שנה. שמתי את החפצים בשקית ניילון ועברתי לגור בדירת שותפים טחובה ומעופשת מעל שווארמה צמודה לדיזנגוף סנטר, בקומה עליונה של בניין ששימש כשירותים ציבוריים. בין ארון לדלת של מרפסת היה חדרי. נוף כפרי, איכות חיים. בזמן שלא דחפתי פיצות לתוך תנורים לוהטים כתבתי שירה גרועה. אבל לא היה אכפת לי, הייתי מאושר. כלומר אומלל. מאושר על שהגעתי לעיר החטאים, אומלל על כך שאיני חוטא מספיק. אז גם נזרעו בי זרעי התובנה שהופיעה בסוף סעיף ג'.

מדירה לדירה תפחה השקית. לדירה האחרונה כבר עברנו עם שקית ניילון בגודל של משאית ושילמנו לחמישה אנשים שירימו אותה, אבל מבחינתי זו עדיין אותה שקית, והדרך עוד ארוכה היא ורבה. זו האודיסיאה שלי.

עוד מעט עשרים שנה, ותמיד גרתי רק במרכז העיר: לא מזרחה מאבן גבירול (אני מת עליו), לא מערבה מן הים, לא צפונית מנורדאו ולא דרומית מקינג ג'ורג'. זה לא שטח גדול, אבל רחב עולמי כעולמו של לווייתן באוקיינוס או של סוס פראי באחו פתוח. בין הרחובות האלה, האמינו לי, ראיתי כבר את הכול, ושום דבר אנושי לא זר לי. אלה גבולות הגזרה שלי, אני שולט בה ממרומי אוכף האופניים. אחרי כמעט עשרים שנה אפשר לומר שאנשים כבר למדו להכיר את השריף.

ו. מאה שנה לתל אביב

הבאתי את הילדים שלי לעיר הזאת, כיכר רבין שמופקעת כבר למעלה משבוע לכבוד מופע הפתיחה היא החצר האחורית שלהם. יחד איתם מצאתי, אחרי כל השנים האלה, תל אביב נוספת - של הורים ושל ילדים וגני משחקים וג'ימבורי. יחד אנחנו שוחקים את המדרכות ומאכילים את היונים. גם את העיר הזו אני אוהב.

נראה לי שאנחנו מתכוננים להישאר פה עוד כמה זמן. לעתים רחוקות עולה השאלה אם להגר מפה, בתוך הארץ או מעבר לים, אבל בסופו של דיון זה תמיד נפסל. זה הבית שלי. ובטח עכשיו, משנפתרה בעיית החניה והחיים כל-כך טובים ויפים. **

הרהור

אני הכי אוהב את רחוב שפינוזה. לא יודע למה. אין תואר לו ולא הדר מיוחד, אף פעם לא גרתי בו ואין לי שום זיכרון ממנו

http://dror.notes.co.il