ח ד

בין 1824 ל-1834, נרשמו כ-20 אלף דו-קרבות סכינים בלואיזיאנה בלבד.

היום, אם מישהו מעצבן אותך, אתה יכול להתרגז עליו קצת, אולי אפילו לצעוק ולנופף אגרופים, ואם המצב ממש מחמיר, אתה תלשין עליו לעורך דין שלך. היום אין דו קרב. יש אולי קטטות, שזה שם יפה למכות של ערסים, אבל אין דו-קרב רשמי עם שופט ועדים וכללי משחק. ככה זה במדינה מודרנית: לשוטרים מותר להרביץ, אבל לאזרחים לא.

אבל במערב הפרוע גבר היה גבר: מסריח ושוחר קרב. במאה התשע עשרה היה מאוד מקובל לסגור ענייני כבוד בדו קרב. אבל כל מי שהתחפש בפורים יודע שאי אפשר ללבוש תחפושת של קאובוי יחד עם חרב. אין בעיה, אתה אומר, הקאובויים עשו דו-קרבות עם אקדחים, לא? כן – אבל רק בשלב מאוחר יותר. בשנים הראשונות של המערב האקדחים היו רועשים, היה בהם רק כדור אחד שהיית צריך לטעון ידנית והם פגעו במטרה רק מדי פעם.

גברים אמיתיים, בתחילת המאה ה-19, השתמשו בסכיני בואי.

ספק חרב ספק סכין, מה שבטוח: זה הורג

סכין הבואי עוצב על ידי ג'ים בואי בשנות העשרים של המאה ה-19. סכין בואי הוא בן כלאיים נפלא. זה לא בדיוק חרב, ללא ספק סכין, אבל לא מהסוג שמשתמשים בו כדי לקלף תפוזים. מדובר בסכין קבועה (בניגוד לאולר או סכין מתקפלת), גדולה להפליא. הלהב הוא באורך של 15-30 סנטימטר, מושחז כמו תער בצד אחד, ומושחז בשליש העליון של הצד השני. להשחזה הזאת יש חשיבות יוצאת דופן, ועוד נחזור אליה בהמשך.

הסכינים של בואי התחילו להתפרסם ב-1827, לאחר שהוא השתמש בסכין שלו כדי לנצח בדו קרב, או יותר נכון, רב-קרב מטורף על גדות המיסיסיפי, המכונה The Sandbar Fight. בואי נורה ונדקר, אבל הצליח להשתמש בסכין שלו כדי להביס כמה יריבים בהצלחה גדולה. תבינו, סכין בגודל כזה, מפלדה טובה, מסוגלת לעשות דברים מחרידים.

בקרב נוסף שבו השתתף בואי הוא הותקף על ידי שלושה מתנקשים. שלושתם סיימו את הקרב מתים. ראשו של מתנקש אחד כמעט בותק, מעיו של השני נשפכו מגופו, והשלישי... ובכן, בוא נאמר שהגולגולת שלו ראתה ימים יפים יותר. עם תוצאות קשה להתווכח, וסכיני בואי הפכו להיות ה-פריט האופנתי שכל אחד צריך במערב הפרוע. חרשי ברזל שונים החלו לייצר סכינים לפי התכנון הכללי, במידות שונות ועיצובים שונים. הסכין שימש ככלי נשק, סכין ציד וסכין רב-שימושית. מעין אולר שוויצרי כזה, רק ענק ובלי פותחן בירה.

יאללה מכות. לחימה עם סכין בואי

מלבד היותו סכין גדול וחד, אחד הדברים שמייחדים סכין בואי הוא הקצה שלו – ה-point. הפוינט של סכין הבואי נקרא "קליפ פוינט", והוא מושחז, כאמור, בשני הקצוות שלו. העיקול הקל וההשחזה גם בגב הלהב, מאפשרת להשתמש בחיתוך אחורי – Back Cut. החיתוך מתבצע על ידי הצלפה עם גב היד, ומגיע "מאחור". התנועה היא מהירה מאוד, כמעט לא נראית לעין, ולעיתים דווקא מכוונת לשם. לעין, הכוונה.

כאשר משתמשים בחיתוך אחורי, קורה דבר מעניין. סכין, בגדול, יודעת לעשות דבר אחד: להפריד חומר. אבל כשמסתכלים על זה מקרוב סכין יודעת לחתוך, לשסף, לדקור או להתיז שבבים. קח עגבנייה וסכין. נסה לחתוך את העגבנייה עם הסכין. עכשיו, נסה קודם לעשות חור עם החוד, ואז לחתוך מהחור, ותראה שהחיתוך נעשה הרבה יותר קל. בחיתוך אחורי, לא רק שהתנועה מפתיעה ומהירה, אלא מה שפוגש את המטרה קודם הוא החוד. החור שנפער בבשר הקורבן הופך את המשך החיתוך, עם הצד האחורי המושחז של הלהב, להרבה יותר קטלני.

אחרי שמשחקים קצת בחיתוכים אחוריים, אפשר להבין בקלות איך איברים נעקרים וראשים נערפים. למזלם הרב של לוחמי הבואי, לא תמיד הכוונה היתה להרוג. לפעמים גם הוצאת עין סמלית היתה מסיימת את הקרב.

הקולט הרג את הבואי

הדעיכה של סכיני הבואי נגרמה בעקבות כמה דברים שקרו החל מאמצע המאה ה-19. הראשון שבהם היה התחזקות שלטון החוק באמריקה. מה לעשות, בשלב מסוים גם המערב הפרוע נרגע קצת. אבל אפילו לפני שהוא נרגע – לפני שדו-קרב הפך ללא חוקי – השלטונות החלו להיכנס דווקא בסכין.

כבר ב-1850, מחוקקים בטקסס אסרו על הריגת אדם באמצעות סכין בואי. שר המשפטים של טקסס, טען בבית המשפט העליון של המדינה כי "הזכות לשאת סכין בואי להגנה עצמית מובטחת ויש לממשה. זהו כלי נשק אכזרי במיוחד. קשה להגן כנגדו, לא באמצעות אומץ ולא באמצעות מיומנות. הרובה או האקדח עשויים לפספס בפגיעתם, ולאחר שירו בהם, הם אינם מסוכנים, או מסוכנים פחות. את החרב ניתן להסיט. בכלי נשק אלה גברים נלחמים, למען הקרב, על מנת לשמר את חוקי הכבוד, אך לאו דווקא בכוונה להרוג... סכין הבואי שונה מהם בכוונתו ובתכנונו. מדובר במכשיר שמביא עימו מוות כמעט ודאי...”

כמובן שאיש בטקסס לא העלה על דעתו להפוך את נשיאת הסכין לאי חוקית. אבל ככל שהאכיפה של המשטר התהדקה, כך גוועה תרבות הדו-קרב.

במקביל, אקדחים וכלי משחית אחרים הפכו מדברים מגושמים שיודעים לירות ירייה אחת לכלים יעילים ומדויקים למדי, ותרבות שלמה התפתחה סביב אקדחי הקולט ורובי הווינצ'סטר. הרובים פשוט עשו יותר רעש וצלצולים, והבואי נעלם בהדרגה מהשטח.

היום אפשר למצוא אותו רק אצל קומץ אנשים המשוגעים לדבר. יש אפילו כאלה שישנים איתו מתחת לכרית. אז תיזהרו עם הטוקבקים, אה?