ג'יל המרטשת

בסוף אוגוסט 1888 הפכו הרחובות המטונפים של שכונת וויטצ'אפל בלונדון לשדה מערכה שמעולם לא הגיעה לסופה. הרציחות שהתרחשו בין אוגוסט לנובמבר של אותה השנה, המיוחסים לרוצח מסתורי שכינה את עצמו "ג'ק המרטש", זיעזעו ואף הקסימו אנשים לאורך כל השנים. מאות ספרים פורסמו סביב הנושא, אלפי מאמרים נכתבו ולא מעט סרטים הופקו על חמש הרציחות הגרוטסקיות של הזונות שהילכו ברחובות החשוכים של לונדון – אבל הפשעים של ג'ק המרטש מעולם לא פוענחו.

אבל מה אם הסיבה לכך שהוא לא נתפס נובעת מהעובדה שהמשטרה חפשה את האדם הלא נכון? מה אם הם היו צריכים לחפש את ג'יל המרטשת?

סדרת הרציחות

ב-31 לאוגוסט 1888 נרצחה הקורבן הראשון של המרטש, פולי ניקולס. אלמלא האופי הברוטאלי של הרצח המשטרה לא הייתה ממהרת לחקור את הנושא. באותה התקופה לא היה זה חריג למצוא מדי פעם אישה שעסקה באומנות הלילה כשהיא מוטלת ברחוב ללא רוח חיים. אבל לגלות גופה ששוספה בצורה כל כך אכזרית ועם זאת בדיוק רב כל כך הוביל את המשטרה למסקנה שהפעם מדובר במשהו חריג. סינר שהושאר שנמצא בזירת הפשע הביא את העיתונים לכנות את הרוצח "הסינר הקטלני".

בשמיני לספטמבר נמצאה אני צ'פמן מתה באותה צורה ברוטאלית. המשטרה החלה להלחץ. היה חשש שתושבי השכונה הענייה יתחילו להתקומם. באירופה של המאה התשע עשרה, מהומות עירוניות פרצו בשל דברים פעוטים הרבה יותר. המשטרה לא העלתה דבר. ב-30 לספטמבר נמצאו שתי זונות: אליזבת סטרייד וקתרין אדווס. חמישה ימים קודם לכן התקבל מכתב, לכאורה מאת הרוצח בסנטרל ניוז אייג'נסי. המכתב – הראשון מני רבים – נשא את החתימה המפורסמת "ג'ק המרטש".

ללכת לאיבוד בין הרמזים

הרבה פרטים על הרציחות הופיעו במכתבים המפורסמים ששלח ג'ק המרטש לעיתונים, אבל המשטרה מעולם לא הייתה בטוחה שהרוצח היה זה ששלח אותם. אחת הסיבות המרכזיות הייתה שהגלויה שנשלחה בדבר הרצח הכפול נכתבה לא באותו היום של הרציחות – מה שהיה מאפשר לאדם אחר לגלות את המידע ואז לשלוח את המכתב כדי להטריד את האזרחים דרך העיתון ולבלבל את השוטרים.

ים הרמזים רק בילבל את המשטרה, ששיטות החקירה שלה, בעולם ללא זיהוי פלילי, היו מוגבלות להחריד. את שרשרת הרציחות סיימה באופן רשמי מרי קלי, זונה, שגופתה נמצאה במצב קשה הרבה יותר משל כל השאר: רגל אחת נכרתה מתחת לברך ואיברים פנימיים היו מונחים סביבה. שדיה נכרתו, השחלות שלה הוסרו, כל החלק העליון של בטנה נכרת ופניה וידיה שוספו. ג'ק המרטש עזב את דפי ההיסטוריה כשהוא משאיר אחריו מלאכת סיוט מורכבת. המפקח אברלין שהיה אחראי לחקירה תאר כיצד "שוטרים חסונים שהכרתי שנים בכוח, שראו מקרים איומים בחייהם החווירו כאשר נכנסו אל החדר הקטן ומיהרו לצאת על מנת להקיא בפינת הרחוב".

רק חמישה קורבנות מיוחסים באופן רשמי לג'ק המרטש, אבל עוד 13 נשים נמצאו מרוטשות אחרי מרי קלי, בין ה-26 לדצמבר 1887 ועד ה-24 לאפריל 1891.

תאוריות קונספירציה

לפי התיאוריות בנות זמנו של ג'ק המרטש, הוא היה קצב (בשל הסינר שנמצא בזירת הרצח הראשונה) או אדם בעל יד יציבה שעסק בתחום אחר המחייב חיתוך: מעבדי עור וחייטים, וכן גם רופאים, מנתחים וספרים-רופאי שיניים נכללו ברשימת החשודים.

מי שעוסקים במקרה היום – באופן בלתי מפתיע, יש לא מעט משוגעים לדבר – מזהים 31 חשודים רשמיים. חובבי קונספירציות – ויוצריו של From Hell, קומיקס מוערך וסרט בכיכובו של ג'וני דפ – מעדיפים את רופאה של המלכה, סיר וויליאם גאל. יש סיבות שונות להעדפה הזו: החל מהתדרדרות במצבו הנפשי, דרך מעורבות עם הבונים החופשיים וקבוצות מיסטיות שונות ועד האשמות לכך שגול הוציא לפעול הוראות של המלכה על מנת להעלים עובדות הקושרות בין הקורבן הראשון פולי ניקולס ובין נסיך הכתר אלברט.

הסיבה להתמקדות בגול ובמשפחה המלכותית באופן כללי נובעת מראיון שנתן המפקח אברלין שנים לאחר פרישתו. "התיק סגור, ואני נשבעתי שלא לומר עוד מילה", הוא אמר לעיתונאי, "אבל אם תרצה לנסות ולגלות את האמת עליך לחפש לא ברחובותיה של לונדון אלא בצמרתה". כל מי שפגש את אברלין בשנותיו האחרונות טוען שהאיש הקיף את עצמו במסמכים על גבי מסמכים בנושא המרטש ועד היום לא ברור לאן נעלמו התיקים המלאים. למרות שלא חסר מידע בארכיון של המשטרה בלונדון, הרבה מאוד חומר נעלם לאורך השנים. רבים אומרים שהמסמכים נשרפו בזמן הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה. אבל יש מי שמתעקשים שהתיקים נלקחו זמן רב קודם לכן. בין המסמכים, טענו חוקרים, היו הוכחות לכך שהרוצח היה בעצם רוצחת...

ג'יל המרטשת

התאוריה הזו עלתה לראשונה על ידי אברלין עצמו, שניסה להבין מדוע עדי ראייה טענו בתוקף שהם ראו את מרי קלי שעות רבות לאחר שעת המוות אותה קבעו הרופאים. בשיחות שהיו למפקח עם אנשים בכירים רבים, ביניהם מורהו ורבו ד"ר תומס דיוטון, העלה אברלין את האפשרות שהרוצח יכול להיות אישה למעשה. "היא הייתה יכולה לסיים את המעשה וכדי להמלט ממה שבבירור הייתה זירה מלאת דם היא לבשה מעליה את בגדיה של הקורבן". התאוריה הזו הביאה את וויליאם סטיוורט לחשוב לעומק והוא העלה כמה שאלות. מי יכול להסתובב ברחובות של לונדון ללא הפרעה כאשר יש מצוד אחרי כל גבר המסתובב בלילות? על כך נוסיף את השאלה מי יכול להסתובב כשבגדיו מגואלים בדם מבלי שהדבר יראה משונה? ולמי יש את הידע לבצע חיתוכים בדיוק של מנתח?
התשובה של סטיוורט הייתה אישה. לא סתם אישה אלא אישה מיילדת. לא משנה מה השעה ילדים רוצים לצאת מרחם אימם. לידות הן תמיד מלאות דם ונוזלים אחרים ומי יחשוד באישה בזמן שנשים הן הקורבנות של מתקפת המרטש? התאוריה הזו בהחלט עונה על ה"דרישות" שעמדו בפני הרוצח האפשרי ובנוסף מסתדרות עם משהו שהתגלה בשנים האחרונות.

שיטת הפעולה של המרטשת התגלתה רק לאחרונה בזכות מידע וטכנולוגיה שנמצאים בידינו היום. כיום מוסכם שבניגוד לדעה הרווחת מהעבר הרוצח לא תקף את קורבנותיו מאחור בשעה שאלו רכנו קדימה וחשפו את ישבנן. על פי תורת החיתוך והדרך בה הדם נמצא בזירות הפשע נראה שהרוצח המתין שהקורבנות ירימו את השמלה וכשידיהן עסוקות הוא תקף במהירות, חנק אותן וכשהן על הרצפה הוא שיסף את גרונן מימין לשמאל בחתך חלק. ההתפתחות של הרציחות מצביעה על תהליך טבעי שמתרחש אצל רוצחים. הקרימינולוג גיא בקר מציין ש"רוצחים סדרתיים מתפתחים. שיטת הרצח שלהם משתכללת והכלים שלהם גם יכולים להשתנות".

כל אחת מהנשים האלו היו עניות, כל אחת יכלה לסבול מכמה מחלות ואם הכירו מיילדת היה זה רק הגיוני שיעמדו וירימו את שמלותיהן על מנת לאפשר לאישה בה בטחו לבחון אותן בכל מקום בו היה להן מקום - ברחוב בעיקר. במקרה של מרי קלי היה חשד שזו הייתה בהריון ולכן המפגש נעשה בבית כאשר קלי בקשה כנראה מהמיילדת לבדוק אותה. המיילדות באותה התקופה היו משתמשות בשיטות חנק ונקודות לחץ כדי להרדים נשים שהיו זקוקות לניתוח וברור שלמיילדת יהיה את הניסיון וההבנה הרופאית הנדרשת כדי לבצע חיתוכים עדינים.

התאוריה הזו הייתה נותרת שולית אילולא מחקר שנעשה ב-2006 על ידי פרופסור איאן פינדלי מאוסטרליה. פינדלי פיתח שיטה לפיה הוא יכול לזהות DNA מתא אחד בלבד ולא 200 כמו שנדרשים בבדיקות רגילות. השיטה שלו העלתה שמעל לכל ספק הרוק שעל מעטפות המכתבים שנשלחו ונחתמו על ידי ג'ק המרטש היה שייך לאישה ולא לגבר. אם אכן מי ששלח את המכתבים ומי שרצח את הנשים הוא אותו האדם, צעד נוסף נעשה פה למציאת הפיתרון האמיתי למיסתורין בן מאה ועשרים השנים.

מצד שני, זו יכולה להיות עוד הטעיה מכוונת מצד הרוצח שלועג מעבר לזמן לכל מי שמנסה לחשוף את סודותיו. כל מה שנשאר לנו הוא רק להודות שאנחנו חיים בתקופה רגועה, נאורה ומסוכנת פחות מהתקופה הויקטוריאנית האפלה.