תתחיל להאמין בקיומו של רשע מוחלט

על מה אתה חושב כשאתה נכנס לחנות לכלי עבודה? אתה מסתכל על המקדחה וחושב על המדפים שאתה רוצה לבנות או אולי מסתכל על המפתח השוודי וחושב אם הגיע הזמן להתנסות בטיפול בצנרת? זה הגיוני, זה נורמלי. הרבה אנשים חושבים ככה. חוץ מדונאלד ”פי ווי“ גסקינס. הוא חשב על דברים אחרים: ”הייתי נכנס (לחנות) ומביט על קיר הכלים וחושב על רעיונות חדשים ומקוריים להשתמש בהם כדי לענות אותם (האנשים שחטף)".

למרות ששמו לא מפורסם כמו זה של דאמר, באנדי, ג‘ק המרטש או מנסון, פי ווי גסקינס רצח יותר אנשים מכל אלו יחד ובצורה איומה יותר ממה שניתן לדמיין. הוא כונה על ידי הפילוסוף וסופר הפשע קולין ווילסון ”הרוצח הסדרתי הנורא ביותר בכל הזמנים“. ווילטון ארל, העיתונאי והסופר שעזר לגסקינס לכתוב את האוטוביוגראפיה שלו ”Final Truth“, אמר שאחרי העבודה עם גסקינס הוא התחיל להאמין לא רק בהכרח של עונש מוות, אלא גם בקיומו של רשע מוחלט.

אותו סיפור ילדות מוכר

דונאלד גסקינס קיבל את הכינוי פי ווי בשל גודלו הקטן ומסגרתו השברירית. כמו רוצחים סדרתיים לפניו, גם גסקינס סבל מגיל צעיר מאלימות קשה שהופעלה כנגדו. במקרה שלו – הגברים שאימו יצאה איתם. האיש שהתחתן לבסוף עם אימו היה מכה אותו ואת ארבעת אחיו החורגים ”כאילו כדי להתאמן“, סיפר פי ווי מבין כותלי הכלא. במשך שנים רבות הוא עבר התעללות קבועה גם בבית הספר ובמוסדות העבריינים בהם ביקר כנער.

אפשר היה לומר שאלו היו הגורמים שהובילו אותו לרצוח יותר ממאה אנשים, ביניהם ילדות קטנות ותינוקת בת מספר חודשים אותה גם אנס. אפשר היה לומר, אך זו תהייה טעות. אלימות גרמה לגסקינס להנאה, בין אם הייתה מופנית אליו או אל אחרים ובין אם היה מעורב בה או לא.

גסקינס סיפר לארל בזמן שעבדו על הספר שאחד הזיכרונות המוקדמים שלו שנגעו לאלימות קשור לקרנבל שביקר בגיל חמש. הוא סיפר כיצד צפה בנחש מכיש עכבר למוות וגסקינס נשבע שהדבר גרם לו לזקפה. אבל מה שצריך להטריד כל מי שבוחן את המקרה של גסקינס היא העדות שחוזרת על עצמה כבר מגיל עשר. גסקינס מספר שהיה זה אז שהרגיש ”כדור מתכת מותך שהתגלגל במעמקי מעיו“. זו התחושה הזו שהובילה אותו להפוך לרוצח שקיבל את הכינוי ”רוצח קו החוף“.

תחילתה של אלימות

לפני שחגג את יום הולדתו ה-14 גסקינס, יחד עם שני חבריו מארש ודני, הקימו עסק של פריצות לבתים. העסק התגלגל טוב לצד עסק נוסף עם אביו של דני: גניבת מכוניות. גסקינס עבד טוב עם הידיים ועבד כמכונאי ובין שלושת העבודות האלו היה לו כל מה שהיה צריך. למעט דבר אחד. גסקינס הבין שהוא כועס על נשים כי ”היה להן משהו שגברים רצו, אבל הן לא היו מוכנות לתת לנו אותו“. כל בחורה איתה ניסה גסקינס להתחיל צחקה לו עד שלבסוף מארש ודני החליטו ששלושתם צריכים למצוא בתולה. והם מצאו אחת – אחותו של מארש, בת 13. זאת היתה ההתנסות הראשונה של גסקינס באלימות. הוא אהב את זה.

זמן קצר לאחר מכן גסקינס מצא נערה נוספת באחד הבתים אליהם פרץ. הוא רדף אחריה עם גרזן, הכה אותה, ברח – וניתפס מאוחר יותר בבית אימו. גסקינס נשלח לכלא ל-18 שנה. 18 שנים שבהן או נאנס בברוטליות על ידי קבוצה של עשרים נערים, שנים של התעללות קשה כל כך עד שנשבע שלעולם לא יחטא עוד. ואז הוא יצא מהכלא, התחתן וסדק את גולגולתה של נערה שצחקה עליו בעזרת פטיש גדול. הפעם הוא נשפט כאדם בוגר ונכנס לחמש שנים לכלא רגיל.

כאן חלה נקודת המפנה הבאה בחייו של גסקינס. בכלא הוא הפך להיות ”הנקבה“ של אחד מבעלי השררה. לאחר שנאנס שוב ושוב תוך שהוא נחנק והוכה ללא הרף הוא החליט שיהפוך בעצמו לבעל כוח. הוא בחר לו למטרה את בעל השררה החזק ביותר בכלא - הייזל ברזל. במשך שבועות הוא התיידד עם האיש, הפך להיות חלק מהקבוצה שסבבה אותו וקיבל הזמנה לבוא ולבקר בתא בכל פעם שרק ירצה. לא לקח זמן רב מהרגע שההזמנה התקבלה ועד לרגע בו הוא רצח את ברזל בזמן שזה היה על האסלה. האירוע הזה זיכה את גסקינס בשלוש שנים נוספות בכלא, אבל מבחינתו זה היה שווה כל דקה. עכשיו הוא האדם ששלט בכלא. וחשוב יותר – בעקבות הרצח גסקינס השתחרר מכל הכבלים שעוד החזיקו את הזעם שפעפע בו.

רציחות קו החוף

גסקינס מפריד בין הקורבנות הרציניים שלו, אלו שהכיר בשם והיה קרוב אליהם בצורה כלשהי, לבין הרציחות האקראיות. ב-1969 הוא גילה לראשונה כיצד להרגיע את התחושה של כדור המתכת במעיו. הוא אסף נערה ברכבו והציע לה לשכב איתו. כאשר זו צחקה לו הוא הכה אותו ולאחר מכן אנס אותה ועינה אותו במשך שעות עד שלבסוף הטביע אותה בביצה. ”הרגשתי הקלה עצומה כאשר ראיתי אותה שוקעת מתחת למים העכורים. הרגשתי טוב יותר מאשר הרגשתי אי פעם וידעתי מה הדבר שחיפשתי כל הזמן הזה“. מאותו היום בכל פעם שהרגיש את הכדור מתחיל להתגלגל גסקינס היה יוצא לנסיעות על קו החוף בחיפוש אחרי נשים וגברים שהרשימו אותו כאנשים שאיש לא יחפש אחריהם. והוא מצא.

גסקינס היה חכם ויצירתי. הוא השתמש בכל מה שהיה לו כדי לפתות את האנשים ואז היה מענה אותם בצורות הנוראיות ביותר. לתקופה קצרה גסקינס התנסה בקאניבליזם לאחר שכרת את אשכיהם של שני טרמפיסטים, טיגן אותם מול עיניהם על מחבת גדולה ואכל אותם. רק לאחר מכן הוא התפנה לאנוס את השניים ולשלוח אותה לתחתית הביצה.

הסוף

הרציחות של גסקינס היו כנראה ממשיכות אלמלא עשה את הטעות הגדולה מכל – הוא הרגיש צורך לשתף מישהו. וולטר ניטלי היה אדם שגסקינס בטח בו וכדי להראות לו עד כמה הוא הראה לו כמה מהקברים והגופות שבתוכם. המטרה הייתה מצד אחד להראות לניטלי שהוא בוטח בו ומצד שני להבהיר לו שאסור לאיש להתעסק עם גסקינס.

ניטלי הפך להיות ”נוצרי שנולד מחדש“ ורגשות האשם על מה שידע אכלו את נשמתו. הוא סיפר למשטרה כל מה שידע על גסקינס וכאשר הגופות נמצאו לגסקינס לא הייתה עוד ברירה. הוא נעצר והיה מועד לעונש המוות – אותו היו מוציאים לפועל, אבל לרוצח קו החוף היו עוד כמה קלפים אחרונים: גופות שאת מיקומן רק הוא ידע. גסקינס הודה בעוד ועוד מקרים גם בכמה בהם לא היה אשם אך כאלו שהמשטרה רצתה לסגור עליהם את הגולל. לא הרגו אותו, אבל העונש הפך להיות עשרה מאסרי עולם.

גסקינס אולי היה חי היום אלמלא קיבל על עצמו עבודה קטנה בכלא. הוא התבקש לחסל אסיר בשם רודולף טיינר. גסקינס הצליח להגניב אל הכלא חומרי נפץ והרכיב מכשיר רדיו קטן. כמו במקרה של ברזל גסקינס הוא התחבב על טיינר ושכנע אותו שיש בידיו מכשיר קשר בעזרתו יוכלו לדבר ולתכנן בריחה. ”הדבר האחרון שהוא שמע היה אותי צוחק עליו“ סיפר גסקינס לווילטון ארל. ”מיד אחרי שענה לי לחצתי על ההדק והמטען התפוצץ“. גסקינס לא תכנן להיתפס אך השוטרים הצליחו להצמיד את הרצח אליו וב-1991 הוא הוצא להורג בכסא חשמלי.