השרירן וגוש השומן

מיומנו של אופנוע: סוכנות הונדה

היתה זו שנאה ממבט ראשון. ברגע שהוא נכנס לאולם התצוגה ידעתי שהלך על סוף השבוע שלי, וברגע שהוא פתח את הפה – ואמר, "שלום, שלחו אותי מהעיתון, באתי לרכוב על הזהו, נו, האופנוע הזה" – הבנתי שכנראה הלך גם עלי. אמנם אני רגיל לכל מיני רוכבי-מבחן וכתבי רכב, פלצנים יותר או פחות, שמנים יותר או פחות, אבל מיד ראו על הבחור הזה שהוא משהו מיוחד. בתור התחלה, לא היה לו מושג איזה אופנוע הוא אמור לקבל. "לדעתי אני רוכב היום על ה-CBR1000," הוא אמר, ולרגע גאתה בי תקווה. ה-CBR1000RR הוא אופנוע סופר-ספורט עם מנוע דומה בגודלו לזה שלי, אבל, נו, סופר-ספורט. שילך הליצן הזה וישבור את הראש שלו על ה-CBR, למה לא. אבל – "לא," אמר מישהו מהסוכנות של הונדה. "אתה לוקח את ה-CB1000R." זאת אומרת – אותי. לעזאזל.

התגובה הראשונית של כל מי שרואה אותי זהה: מבטי פליאה, קריאות התפעלות, ליטופים עורגים, או לפחות שתיקת תדהמה. לפחות המראה שלי, אמרתי לעצמי, יסתום לליצן מהעיתון את הפה. ואכן, מיד כשהוציאו אותי ממקומי וגררו אותי החוצה הוא השתתק. הייתי ממש מרוצה מעצמי, ואז הוא אמר, "מה זה צריך להיות? אין לכם אופנוע בצבע נורמלי?"

בחיים לא העליבו אותי ככה. מצד שני, זה לא היה הדבר הגרוע ביותר שקרה לי באותו יום. הו, לא. הדבר הגרוע ביותר התרחש כמה דקות לאחר מכן, לאחר שהחבר'ה הנחמדים שלנו הסבירו לטמבל שזה מה יש ושלמעשה זה יפה מאד – ואז הוא התיישב עלי.

אלוהים אדירים, מי נותן לבהמה שכזו לבחון אופנועים? לא יכלו להביא מישהו רזה יותר? רחמנות על בולמי הזעזועים שלי! מיד נקבע שמו בישראל – שמנדריק.

"דוקא נחמד," אמר השמנדריק לאחר שהתרווח ומעך אותי היטב. "ציפיתי שיהיה פחות נוח." תודה רבה, באמת. הוא מקבל את הסטריט-פייטר החדש ביותר של הונדה, אופנוע שונה לחלוטין מכל מה שהם הוציאו לפני כן, מנוע של אלף סמ"ק על 124 כ"ס, הזרקת דלק, בלמי ABS ועיצוב שלא מהעולם הזה, שלא לדבר על מושב מרווח לחלוטין בכל קנה מידה שהוא, וזה כל מה שיש לו להגיד? חכה חכה, יא שמנדריק. אתה ואני, יש לנו חשבון פתוח.

מיומנו של כתב רכב: נתיבי איילון

וואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההה!

מיומנו של אופנוע: נתיבי איילון

מיד קלטתי שהשמנדריק לא רכב בחייו על שום אופנוע שדומה לי. הוא התנהג בדיוק כמו שאפשר לצפות ממישהו שרגיל לאופנועים גדולים ונינוחים. ואני לא גדול, ובטח לא נינוח. הו, לא. בקיצור, ההוא נגע במצערת, מה שנראה לו כמו משיכה עדינה, ואז קרו המון דברים בבת אחת: אני הרבצתי ספרינט כמו שאני יודע, וכל המכוניות בנתיבי איילון התחילו לנסוע ברוורס, והשמנדריק התחיל לצווח כמו ילדה. לפחות הוא זכר להחליף הילוכים בזמן. מפתיע, האמת. או אולי זה היה סתם רפלקס. 

בכל אופן, הגענו למהירות לא רעה בכלל, ואני בטוח שכל הנהגים באיילון שמעו את זעקת הסירנה שיצאה לשמנדריק מהפה הרבה יותר מאשר את המנוע שלי, שהוא די שקט, האמת, למרות הטורים הגבוהים, ואז הליצן החליט לבלום. מזל שיש לי בלימת ABS. אם לא זה, השמנדריק היה מגיע לגיהנום ואני הייתי מגיע לחיריה. אבל לא – אני דוקא די יציב בבלימה, ובכלל, ואפילו עם מין בהמה שכזו על הגב. אני מאוזן היטב, אם יותר לי להעיד על עצמי, וממילא עדיף שאני אעשה זאת מאשר השמנדריק, שבטח יכתוב עלי כל מיני דברים איומים בעיתון רק כדי להסוות את העובדה שהוא פחדן שכזה. בכל אופן, את שאר הנסיעה בילינו במהירויות רגועות בהרבה. חננה.

מיומנו של כתב רכב: מרכז תל אביב

אוי אמא!

מיומנו של אופנוע: מרכז תל אביב

לפחות בעניין אחד השמנדריק התנהג בדיוק כמו אופנוען הגיוני: הוא לקח אותי כדי להשוויץ בי בפני בחורה. זו האחרונה הפגינה הרבה יותר שכל ישר ממנו, מה שהתבטא בקריאות התפעלות ובהשוואת העיצוב שלי לזה של רובוטריק. תוספת המשקל, ברכיבה שבאה מיד לאחר מכן, לא הזיזה לי הרבה. ככה זה כשמנוע של אלף סמ"ק מכוון לתת לא רק כוח-סוס אלא גם מומנט, משקל עודף פשוט לא מעניין אותך. מבחינת המנוע אפשר היה להוסיף עוד מישהו לרכיבה, וגם פסנתר, ועדיין היינו יכולים לסגור מאתיים ומשהו קמ"ש בלי להתאמץ. מבחינת מקומות הישיבה, לעומת זאת, מזלם של כל המעורבים שמדובר היה בבחורה רזה, וגם כך השמנדריק בלט לצדדים באופן מסוכן, או לפחות מטופש למדי.

בכל אופן, גם עם הבחורה הצלחנו לתמרן יפה מאד ברחובות תל אביב ההומים. אני הרי לא רק זריז אלא גם חטוב וצנום למדי, והשתחלות בין המכוניות היא ממש לא אתגר בשבילי. גם העובדה שבכל רמזור אני ראשון בהפרש אדיר מכמעט כל כלי רכב אפשרי אחר עוזרת מאד. וכמובן, בניגוד לאחי הספורטיביים הפראיים, אני בחור יציב מאד, מדויק מאד, יש על מי לסמוך. אפילו נהג רעוע כמו השמנדריק לא הצליח לגרום לי לאבד אחיזה, לא בעיר ולא כשיצאנו ממנה שוב.

מיומנו של כתב רכב – חוץ, ערב, מרכז תל אביב

אוי, הגב.

מיומנו של אופנוע – חוץ, ערב, מרכז תל אביב

רק סיימנו את הנסיעה, וכבר התחיל השמנדריק לקטר. כואב לי הגב, כואב לי התחת, כואב לי פרק היד, למה אי אפשר תנוחת ישיבה זקופה יותר, למה אין מיגון-רוח, אכלו לי, שתו לי. נודניק. הרי רואים שנהנית בטירוף ושכולך מפוצץ אדרנלין, אז למה אתה מקטר כמו סבתא פולניה? הבחורה, לעומת זאת, יצאה גבר שבגברים. היא ירדה מהאופנוע, הורידה את הקסדה, חייכה ואמרה, "איזה יופי! מתי נוסעים שוב?"
נסענו שוב. ודאי שנסענו שוב.

בפעם הבאה שמגיע מישהו מהעיתון, אני דורש כתבת.