שתי גופות מדממות בפתח האוהל, אבל הגיבור האמיתי הוא הרוצח: פרשת פינחס

הפרשה שלנו קרויה על שם פנחס בן אלעזר, אין הרבה אנשים שזכו לפרשה על שמם, בטח לא פרשה שהם כמעט לא מופיעים בה. התורה עושה לו כבוד. לנצח יופיע ברשימת הפרשות, יקראו ילדים על שמו אבל בעיקר ישאו את שמו על מנת להצדיק מעשים איומים ונוראים.
בסצינת הסיום של הפרשה הקודמת אנחנו מוצאים שתי גופות מדממות באוהל עם סימני דקירה בכל הגוף, אילו גופותיהם של זמרי בן סלוא הישראלי וכזבי בת צור המדיינית שקיימו יחסי מין אסורים לעיני כל. מתוך האהל פורץ מתנשף ומלא בדם, עם רומח בידו , גיבורינו פנחס.
פנחס יזכה לתהילת עולם, שמו לא ישכח. מעטים יזכרו את זמרי, הנשיא שסרח בעבירות מין. אף אחד לא יזכור את הצד הנפגע, כזבי בת צור, שאולי הציבור יכול לדמיין אותה כאשר פניה מושחרות וקולה מעוות ובתחתית המסך מופיעה הכותרת – "סיפורה של כ".
פרשת פנחס, לצערנו, היא תחילתה של מסורת היסטורית ארוכה הנמשכת עד ימים אילו ממש: רק השבוע נתבשרנו על עוד שני מקרים של רצח על רקע משפחתי ו"רומנטי", ומתחילת השנה נרצחו 11 נשים, כולן על ידי בעליהן, או בני משפחתן שלא היו מרוצים ממערכות היחסים שקיימו. נזכיר רק כמה מהשמות- הנרייט קרא מרמלה שנרצחה (עפ"י החשד) ע"י בני משפחתה אשר לא היו מרוצים ממערכת יחסים שניהלה, מיה גורן מבת ים שנרצחה ע"י בעלה הצעיר, חאנן אל בחירי מלקיה נרצחה במכות ע"י דודיה לאחר שהתגרשה ואדל גולדשטיין שבעלה כרת את ראשה וטען שבת קול אמרה לו לעשות זאת. נזכור את כולן, נשים שכל חייהן היו לפניהן , ממוצאים שונים וממגזרים שונים שהגברים במשפחתן ובקהילתן החליטו שההתנהגות הזוגית או המינית שלהן אינה ראויה.
הדבר הקשה ביותר במעשהו של פנחס היא הלגיטימציה מההנהגה. כך מפרש רש"י את המעשה: "ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו וגו.."
אם נסתכל על הסיפור דרך פרשנותו של רש"י מתקבלת תמונה מדאיגה- לא מדובר בקנאי קריזיונר שלקח את החוק לידיים ברגע של חולשה. אלא בשליחות מטעם המנהיג משה ( שבאופן מעניין גם הוא נשוי למדיינית) המגובה בפסיקה הלכתית: "הבועל ארמית קנאין פוגעים בו" כלומר פנחס רק מבצע את מה שמוטל עליו:. פנחס הוא קנאי , בן ישראל בעל מדיינית , לכן מחובתו של פנחס להרוג אותו. משה אף מגבה אותו בכך שאומר לו – "קורא האיגרת יבצע את השליחות", במילים אחרות, "זה רעיון טוב, אני כשלטון מרכזי לא יכול לעשות זאת, אבל אתה כקנאי תעשה זאת במקומי."

שירה בנקי, ז"ל | צילום: חדשות

לכן, אם ברצוננו לעצור את הרצח הבא, עלינו לפעול כנגד המשלחים, אלה אשר משתמשים ביהדות או באסלאם ככלים להפיץ את קנאותם ואת סטיותיהם המיניות, אלה אשר מעודדים ומייצרים חממות ליצירת אנשים קנאים דמות ישי שליסל, רצחה של שירה בנקי ז"ל.

השנה אני בוחר, לזכר כל הנשים שנרצחו מאז ועד היום, לקרוא לפרשתנו "פרשת כזבי" ולא פרשת פנחס. פרשה המספרת על כזבי בת צור, אישה צעירה שגדלה בעולם גברי ואלים. נערה תמימה שכבר בפרשת בלק מגייסים אותה למשימה הלאומית של פיתוי מיני של בני ישראל על מנת לגרום להם להשתחוות בפני בעל פעור. והפרשנים במקום לראות אותה כקרבן של משלחיה המואבים ושל הגברים הישראלים אשר לא יכלו לשלוט ביצרם, רואים בה חטאת וזונה. אשה שמוצאת את מותה ע"י קנאי שמסתער עליה עם רומח תחת לגיטימציה דתית של ההנהגה.
נזכור את כולן: את כזבי בת צור, את שירה בנקי, את הנרייט קרא, חנאן אל בחירי, מיה גורן, אדל גולדשטיין ואת אלפי הנשים שנרצחו באכזריות ע"י בני משפחתן וקהילתן מאז ועד היום. מי יתן, וקרבנות השבוע תהיינה האחרונות בשרשרת עתיקה ועצובה זאת.

הכותב הוא ראש רשת הישיבות החילונית "בינה"