הרב וורצמן שובר שתיקה: להפסיק להחביא את מחלות הנפש במשפחה

ימים ספורים לאחר הריאיון הקים הרב בני וורצמן את קבוצת הוואטסאפ "הסיפור שלנו", יחד עם חמשת ילדיו. דרך הצ'טים הארוכים שהם מנהלים שם, הוא מנסה ללמוד ולהבין את "החורים השחורים" בסיפור המשפחתי שלהם, אלה שפעם לא היה מודע כלל לקיומם והיום הם מאתגרים את גבולות הזיכרון וצובטים את לִבּוֹ בשאלות על תפקודו כהורה במשך השנים.

רק המקורבים לרב וורצמן, מנכ"ל עמותת "לאורו נלך" ובעבר ראש אולפנה ומזכ"ל תנועת הנוער "עזרא", ידעו על ההתמודדות שמלווה את חייו. באתר הבית שהוא מתחזק כמטפל משפחתי וזוגי הוא מציע דרכים איך "להפסיק לפספס את החיים בעת מחלה מתמשכת במשפחה". מי שקורא את הדברים לא מודע לעובדה שגם בביתו שלו מקננת מחלה מתמשכת, חשוכת מרפא.

כשפנינו אליו לראשונה וביקשנו שיחשוף את סיפורו, הוא התלבט זמן רב עד שהחליט שאכן הגיעה העת לחשוף את הסוד המשפחתי. "36 שנה אשתי ואני נשואים. מתוכן אשתי חולה במחלת נפש כבר 30 שנה. שנים הסתרנו", אמר לאחר שנתן את הסכמתו. "ההחלטה לחשוף את הסיפור שלנו אינה קלה, אבל ברור לי שרק אם ניחשף נוכל להעביר לציבור את המסר שלנו בשלמותו". ההחלטה התקבלה מתוך ההכרה בחשיבות העלאת הנושא לסדר היום הציבורי, והחובה לקרוע את מעטה השתיקה סביבו. לפתוח צוהר, להסביר ובעיקר לייצר מערכת יחסים אחרת, נטולת בושה והסתרה, בין החולים ובני משפחותיהם ובין החברה מסביב. אחרי התלבטויות רבות אם לקיים ריאיון זוגי, החליטה מרים שהיא מעדיפה לא להתראיין ושהרב וורצמן ידבר בשם שניהם, אך הייתה שותפה לריאיון ועברה יחד איתו על הדברים.

"אני איש חינוך וטיפול. ההתבוננות שלי על העולם היא פנימית, ממקום חינוכי וטיפולי. ההחצנה לא טבעית לי ולכן לא פשוט לי לחשוף את חיי הפרטיים", הסביר וורצמן את ההתלבטות ואת ההחלטה שהתקבלה אחריה. "מחלת נפש במשפחה היא נושא שלא מדובר מחוץ לקליניקה הטיפולית. אנשים לא חשופים למה שקורה במשפחות אחרות, וכשאחד מבני המשפחה חולה במחלת נפש, אין עם מי לדבר. חשוב לי שהנושא כן ידובר ולא רק על ידי אנשי מקצוע. דרך הסיפור שלי חשוב לי להעביר שני מסרים מרכזיים לבני המשפחות של פגועי הנפש, לסובבים אותם ולחברה בכלל. המסר לחברה הוא שההתגייסות של הקהילה ומקום העבודה מאוד חשובים גם למשפחה וגם לתהליך השיקום. מסר נוסף הוא לבני המשפחה: לא חייבים בגלל מחלת נפש לפרק משפחה או להפסיק לחיות. אני מלווה את המחלה של אשתי כבר 30 שנה, ובשבע השנים האחרונות ישנה התדרדרות וההתמודדות קשה יותר; עם זאת אני יכול לחיות, להתקדם, להתפתח אישית ומקצועית ולתרום ממה שיש בי לחברה. למרות הקושי, אפשר לשמור על שלמות המשפחה, לתמוך בה, להיות בקשר, לא לתת לה להתפרק ולהתנדף לכל רוח, כמו שקורה לא אחת במקרים כאלה".

 הרב בני וורצמן גדל בבית דתי תל אביבי טיפוסי בשנות ה־60 להורים יוצאי גרמניה שמהם למד לדחוק את הרגשות לקצה התודעה, אבל גם לנהל אורח חיים שמתאפיין בחריצות, מסירות ויושרה. מאז היה בכיתה ג', סניף תנועת הנוער "עזרא" בתל אביב היה לביתו השני. בתיכון, כשלמד בישיבת "נחלים", בחר ללכת נגד הזרם ולהקים בלוד סניף של התנועה. לאחר התיכון העמיק במסלול התורני: חמש שנים למד בישיבת "מרכז הרב" וארבע שנים בכולל ב"חיספין" שבגולן. בין לבין, חבר שידך לו את מרים אשתו ונולדו להם חמישה ילדים. מחיספין עברו לשנה במצפה יריחו ולאחריה קבעה המשפחה את ביתה בבית אל. החיים היו מלאים ותוססים, מרים הייתה אימא משקיענית ומסורה, אשת ספר דעתנית, מורה משקיענית שנועדה לגדולות. רק לאחר הלידה הרביעית פרצה מחלת הנפש שלה, ומשם ואילך נגסה המחלה עוד ועוד בחיוניות של החיים בבית.

הקורא הממוצע שואל את עצמו עכשיו אם בתקופה שלפני החתונה, כשעוד היה אפשר לסגת, היו סימנים מקדימים למחלת הנפש של אשתך?

"לא היו סימנים, אפילו לא כאלה שבדיעבד אני יכול לומר שהיו קיימים. מימי (מרים) היא אישה מוכשרת ומוצלחת מאוד. היא אשת ספר שקראה המון, הלכה לשיעורי תורה, הייתה אסיסטנטית של הרב קופרמן זצ"ל, ראש מכללת בית וגן, וברווקותה הלכה לשיעורים של הרב צבי יהודה. ברור לי שאם המחלה לא הייתה פורצת, היא הייתה מגיעה רחוק".

"המחלה", כפי שמתאר אותה הרב וורצמן, הופיעה תחילה כדיכאון אחר לידה, שעם הזמן זה הלך והחמיר. המצוקה העמיקה והפריעה לתפקוד היומיומי, עד שבסופו של דבר אובחנה כמחלה כרונית שהוגדרה כדיכאון חד קוטבי.

איך נראה הדיכאון בשלבים הראשוניים?

"בשלבים היותר מינוריים, הדיכאון מתבטא בזה שהחולה לא קם מהמיטה, כל היום בפיג'מה, חסר תיאבון, חסר חיים, לא רוצה שום דבר, מכונס בתוך עצמו. לפני שחלתה, אשתי הייתה פעילה מאוד בבית ומחוצה לו. היא הייתה אשת עשייה מוכשרת מאוד, מלאת שמחת חיים ומאור פנים. היא השקיעה בילדים, בי, בבית וגם בעצמה. היא הייתה מורה אהובה שהשקיעה בלי סוף בעבודה ובתלמידים מתוך שמחה ואהבה גדולה. היא הייתה רכזת תרבות בבית אל, לימדה באולפנת בהר"ן והרימה פרויקטים בעבודה. היא למדה ביבליותרפיה ותוך כדי גם אימצה אישה שעברה תהליך גמילה מסמים. פתאום כל זה נעלם לחלוטין", הוא נזכר ודומע. "הפער היה כל כך קיצוני ולא היה אפשר לגשר עליו. פתאום לא היה לה רצון לכלום. רק לישון, להיות מתחת לשמיכה, לא לדבר עם אף אחד, לא להתייחס לאף אחד. אני זוכר שהייתי מפציר בה לקום מהמיטה והיא הייתה אומרת לי שהיא לא יכולה. היא באמת לא יכלה, אבל אז לא הבנתי את זה. מה זאת אומרת לא יכולה? היום אני מבין את זה אחרת".

מה עושים במצב כזה?

"רצנו מרופא לרופא וממטפל אלטרנטיבי אחד למשנהו. לפני יותר מ־30 שנה המודעות לנושא הייתה נמוכה", מסביר וורצמן. "לקח כמה שנים עד שהבנו במה מדובר".

למרות זאת, המשיך וורצמן להתקדם במלוא המרץ בתפקידים שעשה, נשא דגלים חינוכיים וערכיים, עבד על פרויקטים גדולים וחזר לבית אל מדי יום בשעות הערב המאוחרות. כשהוא מביט לאחור הוא שואל את עצמו האם תפקד הכי טוב שאפשר בנסיבות שנוצרו. "בדיעבד אני מבין שאולי חלק מההתנהלות שלי הייתה בריחה מהמצב הקשה שנוצר, מחוסר הבנה מה קורה וחוסר ידע מה עושים עם המציאות הקשה והבלתי נסבלת הזו". בקבוצת הוואטסאפ שפתח עם הילדים, הִכָּה על חטא. "על שנות ההיעדרות שלי מהבית לטובת העשייה החינוכית ועל התפקוד ההורי שלי באותן שנים".

איך הגיבו הילדים?

"הם ענו שעשיתי את הכי טוב שאפשר היה בנסיבות שנוצרו. זה אומנם מנחם, אבל לא פוטר אותי מהשאלה האם הייתי יכול לנהוג אחרת. להיות נוכח יותר, פיזית ורגשית. לא רק שעבדתי קשה, גם לא נתתי מקום לרגשות. לילדים אמרתי תמיד: 'בוכים אבל ממשיכים הלאה, לא עוצרים!'. היום אני מבין שזאת הייתה טעות. מצד שני, להיות במקום בכייני זה גרוע מאוד, זה לא מקדם אותך לשום מקום. צריך להיות איזון ומהבחינה הזאת אני חושב שאני היום במקום בריא ונכון יותר. במהלך השנים, כשאשתי הייתה מאושפזת, הייתי בוכה המון, אבל ידעתי לעשות את ההפרדה. בכיתי בדרך, אבל כשהגעתי למשרד, ידעתי לנגב את הדמעות ולהיכנס ל'Mood' של עבודה”.

איך נראות 30 שנה בצִלה של מחלת נפש?

"מחלת נפש באה בגלים. היה גל של דיכאון שנמשך חודשיים־שלושה, ולאחר מכן, בעזרת טיפול תרופתי, נוצר איזון. בחודשים האלה אשתי תפקדה מעולה כאילו כלום לא קרה. הכול חזר לקדמותו, בעבודה, בגידול הילדים, בכל מטלות הבית כאימא, כאישה. הפער היה אדיר וגם אותו קשה לפעמים להכיל, בעיקר לילדים היה קשה לעיתים להכיל את השוני. הם לא הבינו איך דבר כזה קורה. מצב טוב היה יכול להימשך גם חצי שנה ואז שוב המחלה הרימה ראש למשך כמה חודשים. סוג של מחזוריות של מחלה ובריאות. היום אני מבין שככל הנראה המחלה תלווה אותנו עד 120".

מתי התחלת להבין שמדובר במחלה?

"אני לא יודע לענות על זה", הוא עונה לאחר שתיקה מהורהרת. "אבל חסד עשה איתי הבורא שכשאשתי יצאה מ'הגל', כאילו נמחק ממני איך הייתה בזמן 'הגל'. הילדים, לעומת זאת, גדלו בתחושת חוסר. במציאות הזאת לא קיים עוגן אימהי, למרות שכשהיא הייתה מחוץ לגל היא תפקדה עשר. הייתה אישה דעתנית, חכמה ונבונה, רגישה ומסורה, שעשתה כל שביכולתה לתת לילדים מכל מה שקיבלה מבורא עולם. הייתה אימא משקיענית ובשלנית מעולה וכשנולדו הנכדים הפכה לסבתא אהובה שעושה בייביסיטר, מספרת סיפורים, שבנתה ספרייה ומשחקייה גדולה רק עבור הנכדים, ובנוסף היא נסעה פעם בשבוע לבקר את ההורים שלה. היא גם אהבה טבע ונוף והיינו נוסעים להמון טיולים עם הילדים ובלעדיהם. היא עודדה אותי ללמוד ולהתפתח וגם היא התקדמה בדרכה. בין לבין החיים היו נורמליים".

מה עוד למדת על המחלה בשנים הללו?

"שהמחלה הזו לא מדלגת על איש, בדיוק כמו מחלות אחרות. היא יכולה לפגוע בכולם, בכל שכבות האוכלוסייה, בכל הדתות ובשני המינים. מחלת הנפש אינה משקפת את האישיות של החולה, כמו שמחלת הסרטן אינה משקפת את אישיות החולה. בתקופות הטובות החולים מתפקדים כמו כל בני האדם, למרות שכשפוגשים את חולי הנפש, פעמים ממבט ראשון קשה להסתכל עליהם. הפנים שלהם שונות, ושפת הגוף שלהם מוזרה לפעמים".

איך נראה שולחן שבת כשאימא בדיכאון קליני? היא ישבה איתכם ליד השולחן?

"בתקופות של הגל, אשתי הייתה עושה מאמצים גדולים לשבת איתנו בשולחן השבת. לפחות בחלקו. והיו פעמים שרק אני ישבתי עם הילדים ליד השולחן. אירחנו פעמים רבות את ההורים של אשתי ושלי. מלבדם לא הזמנו אלינו משפחות לארוחות כמובן; אבל חוץ מזה, במבט לאחור, אני מרגיש שהיה לנו שולחן שבת בריא. אני חושב שבמהלך השנים, באופן לא מודע, כל ילד לקח על עצמו תפקיד. כיום במבט לאחור, אנחנו מזהים את התפקידים שכל אחד לקח על עצמו ויכולים לצחוק על זה; אבל אז, זה פשוט קרה. היה את הילד שלקח על עצמו לעשות שמח ליד השולחן והיו תפקידי אחריות הורית. בנינו חיים נורמליים ואולי בזכות זה הקשרים בינינו מאוד חזקים. אנחנו נפגשים הרבה, מטיילים ביחד, מדברים הרבה על הכול, כולל על רגשות. אנחנו נהנים מלכידות משפחתית טובה".

כל שנותיו היה איש חינוך מוקף באנשים, אבל עם המחלה שהסתתרה אצלו בבית, הוא התמודד בבדידות מוחלטת. אפילו מילדיו, שראו שאִמם אינה מתפקדת ככל האִמהות ושבועות שלמים אינה יוצאת ממיטתה, הוא הסתיר את מחלת הנפש. "כל פעם שהיא צללה לתוך דיכאון עמוק, אמרתי לילדים שלאימא יש שפעת. היום הם צוחקים על זה. בדיעבד, אני חושב שלא רק מהילדים ומהחברה הסתרתי את המחלה, במידה רבה הסתרתי אותה אפילו מעצמי".

ובכל זאת המשכת לראות בה שותפה לדרך. יש אנשים שפותחים חיים אחרים עם בת זוג חדשה, שיכולה להיות פרטנרית. זה לא עבר לך בראש?

"לא. עם כל הקשיים, היא אשתי ואני אוהב אותה. ההבנה שזאת מחלה ככל המחלות נתנה ונותנת לי כוח לאורך השנים. מבחינתי, כמו שפלוני חלה בסרטן, אשתי חלתה במחלת נפש. אלא שעל סרטן אין בעיה לדבר ויש לא מעט עמותות שמטפלות בחולי הסרטן ובבני משפחותיהם ובעיקר אין בושה. הבושה היא אחד מזוללי האנרגיה הגדולים במציאות הזאת. גם ככה ההתמודדות קשה. אתה צריך לנצור בלבך את הסוד, למרות שאנשים מסביב רואים שמשהו אצלך לא בסדר".

במבט לאחור, היית משתף את הילדים?

"היום אני חושב שצריך לשתף את הילדים במה שהם יכולים להבין. הילדים שלי, שלחלקם יש כבר ילדים גדולים, כבר נוהגים אחרת ממני. אחת מבנותיי אמרה לילדים הגדולים שלה שלסבתא יש מחלה וכואב לה בלב. ואותם נכדים שיודעים, דווקא בגלל שהם מבינים, מתייחסים אל אשתי בחמלה רבה".

קיבלת עזרה מחברים ביישוב?

"כשמדברים על דברים - מקבלים עזרה, ואני לא דיברתי. חייתי עם הסוד. בשנים האחרונות, כשאשתי אושפזה, שכנים מהיישוב שידעו מה אנחנו עוברים התעניינו, אחת השכנות הכניסה מדי יום ארוחת צהריים".

ומלבד השכנה, במשך השנים, אנשים ביישוב לא ידעו?

"היו אנשים שידעו, אבל לא ממני. אני מניח שהם לא ידעו איך לגשת אליי, חששו והרגישו לא בנוח".

בדיעבד, איך היית מציע לאנשים בקהילה לנהוג?

"הייתי מציע שהקהילה תגלה רגישות מחד, אבל גם שתדע איך לעזור מאידך. חשוב לא לעמוד מנגד כשיש מקרה כזה. אני זוכר לילה גשום אחד כשחזרתי ב־12 בלילה מבית החולים. אני מחנה את הרכב, מתקשה לצאת ממנו לעוד לילה קר, חשוך ומנוכר, ופתאום נדלקים אורות מהרכב שחנה לידי. חבר טוב שלי ואשתו יצאו ובאו לקראתי עם ארוחת ערב חמה. נכנסנו הביתה והם ישבו איתי חצי שעה. הם היו רגישים מאוד. התעניינו, אפשרו לי לבכות מעט. האכפתיות שלהם, הרגישות, העובדה שהם חיכו לי - כי לא ידעו מתי אני חוזר בשעת לילה מאוחרת - עם אוכל חם ופשוט ישבו ברכב שלהם ליד הבית. כל זה נתן לי המון כוח. עד היום אני רואה את התמונה הזו מול עיניי".

מתי הילדים הבינו שאימא שלהם לא חולה במחלה רגילה אלא במחלת נפש?

"אני לא יודע", הוא עונה לאחר דקות ארוכות של שתיקה, שבהן הוא מנסה לשחזר מקטעי חיים שהודחקו. "הם הבינו בשלב מסוים, אבל לא ממני". רק לאחר הריאיון הוא מגלה שמי שסיפרה לילדים על מחלתה הייתה אשתו.

התקופות הקשות לא השאירו משקעים?

"ממש לא. מהרגע שהייתי מודע למצב היה לי חשוב לשמור על לכידות המשפחה והשקעתי בזה זמן וכסף. לשמחתי, יש לי קשר מצוין גם עם החתנים והכלות".

עם כל הפתיחות היחסית במגזר הדתי, מחלות הנפש הן עדיין טאבו. בוודאי כשמדובר בשידוכים. לא חששת שבגלל המחלה, הילדים שלך לא ימצאו בני זוג?

"חששתי", הוא מודה בכנות. "התפללתי והקדוש ברוך הוא עזר".

כמה זמן אחרי ההיכרות העלו הילדים שלך את הנושא לפני בני הזוג הפוטנציאליים?

"זה עלה יחסית מוקדם. אנחנו בחרנו לא להסתיר דבר, לא מהם ולא מבני המשפחות שלהם. לא היו לנו התמודדויות חריגות סביב הנושא. לשמחתי הרבה, החתנים והכלות שלי בעלי רגישות גבוהה ולב רחב. הם מקבלים את חמותם, מגיעים בשבתות, אנחנו מגיעים אליהם, יוצאים לטיולים ביחד. כולם רגישים כלפיי, מחבקים, בוכים ביחד. החיבוק שלהם, האכפתיות שלהם והשותפות שלהם נותנים לי המון כוח".

גם כשנאלץ לנסוע במסגרת עבודתו לחו"ל, הילדים נמצאים שם בשבילו, דוחפים אותו שלא יוותר על הנסיעות ועל עצמו, מתגייסים להיות עם אִמם בשבתות, לדאוג לה לתרופות, וגם להתקשר אליו ולהרגיע אותו מרחוק שהכול נמצא בשליטה ובידיים טובות. "הילדים דואגים ודאגו כל התקופה שהייתה מאושפזת. לעולם לא השאירו אותי לבד בשבתות והרבו לבקר אותה בבית החולים. זאת למרות שפעמים רבות אמרתי להם שהם חייבים להתמקד יותר בחיים שלהם, בזוגיות, בהורות, בעבודה, כמו זוגות צעירים שבונים את המרחב המשפחתי והזוגי שלהם בשנים הראשונות".

בשבע השנים האחרונות חלה התדרדרות במצבה של מרים. "הדיכאון הלך והחמיר. העולם שלה הפך למלא חרדות, חוסר השקט הלך וגבר. היא לא ישנה ימים שלמים, הלכה בבית הלוך־חזור הלוך־חזור חסרת מנוחה. היא דיברה על כאב פיזי. ימים שלמים היא הרגישה שמרוב כאב היא לא יכולה לחיות. הכאב לא עובר, ואני ממחסן התרופות שלי מוציא עוד כדור ועוד אחד וזה לא מרגיע. השהות במחיצתה הפכה לבלתי אפשרית. כשהיא הרגישה שהיא כבר לא יכלה לסבול יותר, היא ביקשה שאקח אותה לבית החולים. גם אני כבר לא יכולתי יותר. לקחנו אותה לחדר המיון של עין כרם. נתנו לה שם זריקה שאמורה להרגיע והיא לא השפיעה".

למרות שאשפוז על רקע פסיכיאטרי בבית החולים בעין כרם יכול להימשך עד ארבעה חודשים, מרים הייתה שם כמעט שנה. אחר כך, כשהיה ברור שהמחלה נמצאת שם כדי להישאר, הועברה מרים לבית החולים לתשושי נפש "איתנים" שבהרי ירושלים. "בפעם הראשונה אחרי שהשארתי אותה שם", אומר וורצמן בגילוי לב. "עצרתי בצד הדרך ובכיתי. לא יכולתי להמשיך לנהוג, חצי שעה ישבתי שם לבדי בוכה בדמעות חמות. בוכה עליה, על מה שקורה לה, על שנאלצתי להכניס אותה למקום הזה; בוכה עליי, ועל הבדידות שהולכת ללוות אותי כעת". כחמש שנים וחצי הייתה מרים מאושפזת ב"איתנים" וב"כפר שאול", הולכת וחוזרת בהתאם למצבה הנפשי.

איך הסתדרת כל השנים הללו?

"בחודשים הראשונים, בבוקר הייתי נוסע לעבודה ומשם נוסע אליה. נשאר שם עד 11 בלילה, משתרך למכונית, ישן בה קצת, נוסע עד מחסום 'חיזמה', עוצר וישן שם עוד קצת ואחר כך ממשיך הביתה. כך חודשים על חודשים. אחרי כמה חודשים קיבלתי מאח של חבר את החדר שלו בבית החולים ובו ישנתי בשבתות. ישנתי שם על מזרן ואכלתי מהאוכל שמחולק על ידי אנשי החסד שם. הפכתי להיות שם בן בית", הוא מוסיף בחיוך. "זה שאומר דבר תורה אחרי התפילה והחזן בימים נוראים. נמצא שם בכל השבתות, נוסע להחליף כוח בבית במוצאי שבת וביום ראשון מתחיל שבוע חדש באותה מתכונת".

במשך כל התקופה הזאת הוא לא סיפר לחבריו בעבודה דבר. לפני כשנה החליט לחשוף בפניהם את ההתמודדות היומיומית שלו. וכפי שקורה פעמים רבות כשנחשפים סודות גדולים, לא רק שההערכה כלפיו לא הצטמצמה, המודעות להתמודדות שלו הגדילה את הלכידות וההערכה.

לפני שנה הרגיש גם שהוא חייב להרפות. הנסיעות היו קשות מדי ועליו לשכור דירה בירושלים, לטובת הטיפול. המשמעות הייתה תחזוקה של שתי דירות: בבית אל ובירושלים. "הילדים קצת דאגו איך אעמוד בכך, אבל אמרתי להם שאם יש סיכוי שיקרה משהו טוב לאימא - אני עושה את זה. באמצע השבוע הייתי בירושלים ובשבתות בבית אל. בהתחלה סופי השבוע בבית אל היו בשבילי כאוויר לנשימה. החברים שם, המניין שלי, הספרים והבית; אבל בסופו של דבר זה גם מתיש לתחזק שני בתים. באותה תקופה בערך הסבירו לי הרופאים באיתנים שאין להם יותר מה להציע ועליי להחליט אם אני מעביר את אשתי למחלקה של חולים כרוניים, שהיא סוג של מחלקה סיעודית, או שאני לוקח אותה הביתה. אמרתי שאין מצב שאני מכניס אותה למחלקה של חולים כרוניים. העובדת הסוציאלית המדהימה באיתנים הציעה שהיא תבנה לה תוכנית שיקום בירושלים ולשם כך הייתי צריך לעבור לגור שם. וכך, כשהיא בנתה במשך כמה חודשים את תוכנית השיקום בירושלים, אני חיפשתי דירה". לפני כמה שבועות הוא חתם על חוזה של קניית דירה. "זה היה בדיוק כשהרגשתי שאני כבר לא יכול לנדוד בין שני הבתים וכשהתוכנית הייתה מוכנה, פתאום הכול הסתדר. הרגשתי את הקדוש ברוך הוא לצִדי".

"מחלת נפש לא מדלגת על איש, בדיוק כמו מחלות אחרות. היא יכולה לפגוע בכולם". הרב בני וורצמן | צילום: יונתן זינדל, צילום׃ פלאש 90, יונתן סינדל

לא הרגשת כך תמיד?

"תמיד הוא היה לצִדי, אבל לא תמיד ראיתי אותו. לפני כמה חודשים עברתי קורס והתבקשתי לתאר את המפגש שלי עם מערכות בריאות הנפש. אמרתי שתמיד הרגשתי שפגשתי אנשים טובים בדרך שהיו מוכנים להושיט יד ולסייע, כמו העובדת הסוציאלית שבנתה לאשתי תוכנית שיקומית, או הרופא שעשה הכול שלא אוותר על נסיעת עבודה לחו"ל כי הוא האמין שרק אם אמשיך לתפקד ולא אוותר על עצמי, יהיה לי כוח לטפל גם באשתי. החוויה שלי מול המוסדות המטפלים הייתה תמיד חיובית. אנשים אחרים סיפרו חוויות כמעט הפוכות על המערכת והממסד. פתאום הבנתי כמה הקדוש ברוך הוא היה לצדי כל הדרך ועזר לי לפגוש אנשים טובים".

אף שבמבט לאחור הוא חושב שדרך ההתמודדות שבה בחר בעבר לא הייתה נכונה, הוא לא לגמרי בטוח שהמציאות הנוכחית, שבה אנשים מודעים לעצמם עד דק, משתפים את העולם במה שעובר עליהם מבפנים ומתפרקים לחלוטין, היא יעילה יותר במצבי התמודדות קשים. "יכול להיות שאילו הייתי מאוד מודע למה שאנחנו עוברים בתחילת הדרך, לא הייתי שורד", הוא מהרהר בקול. "אולי אני צריך להודות לקדוש ברוך הוא שאִפשר לי לא לגעת בעולם הרגשי. היום ישנה נטייה לתת יותר מדי מקום לרגשות. אני בעבר רק התקדמתי קדימה. לא נתתי כלל מקום לרגש. כיום, כמטפל וכמאמן אני מנסה לאזן בין הרגש לשכל, כשהטיפול נוגע בתהומות הרגש, האימון בשימוש מושכל מוביל אותך קדימה".

לא תמיד יש לאנשים כוחות. הרי ההתמודדות עם המחלה גוזלת משאבים רבים מבני המשפחה. מתי זה קשה במיוחד?

"קשה לחזור לבית שאין בו חיים. הרבה פעמים חזרתי הביתה מיום מלא עבודה, עם המון מרץ וחיוניות. ואז אני נכנס הביתה ועל השולחן שאריות ארוחה ופירורים, המקרר ריק ובבית מרחפת תחושה קודרת, הבית כאילו מת. וזה קשה מאוד. עם זאת, ההתמודדות עם המחלה מאפשרת גם לגלות משאבי נפש חדשים שלא ידעת שקיימים בך. בחרתי לתת להתמודדות הזאת מקום, להיות ער לקיומה".

חשוב לו להדגיש שהוא מדבר בשם עצמו, בהתמודדות שלו כבעל, כראש משפחה וכמי שמרגיש אחריות על הילדים. ההתמודדות לא קלה והיא פוגשת אותו גם בסיטואציות הכי בנאליות של החיים. "אני מגיע עכשיו מפגישה עם תורם של עמותת 'לאורו נלך'", הוא משתף בסיטואציה צובטת לב. "הוא סיפר על טיול שהוא ואשתו חזרו ממנו לאחרונה. שנים שאני כבר לא יכול לעשות דברים כאלה; אבל לצד זה יש גם דברים אחרים. הקשר שלי עם הילדים והנכדים הוא באיכות אחרת לגמרי, כי המציאות הזאת דרשה ממני להיות אבא וסבא הרבה יותר נוכח. אתמול ב'חאלקֶה' של אחד הנכדים, ניגש אליי הנכד בן ה־13 לומר תודה על התפילין שהייתי שותף לקנייתן. הוא שאל אותי אם אני רוצה לראות והבנתי שהוא רוצה להַראות. אמרתי שאשמח מאוד. זה לא מובן מאליו וזה מאוד מרגש. אני מוצא את עצמי קונה מתנות לילדים ולנכדים, למרות שזה לא בטבעי שלי. זה קורה כי המציאות דורשת ממני יותר".