אחת לכמה זמן נקרית לאוזנינו ידיעה על נס רפואי. הרופאים לא האמינו בסיכוייו של חולה או פצוע לשרוד או להשתקם, אבל הוא, כנגד כל הסיכויים ועם כח רצון יוצא דופן, מפתיע את כולם ועושה זאת. העניין הוא, שבדרך כלל אנחנו שומעים רק על הנס, ולא על מה שאותו אדם ומשפחתו עברו בדרך לשם. מה הם הרגישו באותם חודשים ארוכים? מתי הם נשברו? מה הם החזיק אותם? והכי חשוב, איך לא מאבדים תקווה?
ב-19 בינואר 2012, יצא רועי פיינמן, בן 28 מראשון לציון, במכוניתו לכיוון חברו. רועי, שעסק במחשבים ובאילוף סוסים, התכוון לעבוד על יוזמה חדשה בתחום האינטרנט, ולא שיער בנפשו שאותה נסיעה תמימה תוביל לקרב הגדול ביותר שידע בחייו. כשהגיע לצומת בית חנן באותו ערב גשום התנגשה בו בחוזקה משאית. צוות מד"א פינה אותו במצב אנוש למרכז הרפואי שיבא. לבני משפחתו, שהגיעו במהרה למקום, נאמר שהוא מועבר לניתוח לאחר שספג פציעות חמורות ביותר בכל חלקי גופו, ובעיקר בראשו. פציעות שמהן לרוב לא שורדים.
"קשה לי להתחיל להסביר באיזה מצב הוא היה", מספרת אחותו ימית (25), סטודנטית לפסיכולוגיה וחינוך במכללת רמת גן. "היו לו שברים בכל הגוף, חור בריאה, קרע בכבד. הוציאו לו את הטחול, ומעל לכל הייתה לו פציעת ראש שממנה אמרו לנו שאין דרך חזרה". ד"ר דני סימון, מנהל יחידת הטראומה הוזעק מביתו כדי לנתח את רועי. הוא הסביר למשפחה שבנם האהוב סובל מקרע בעורק התרדמה (קרוטיד), ושרק 0.003% מנפגעי הראש נפגעים באופן זה, ורובם הגדול לא שורד.
"באותו ערב הלכתי לנוח בביתי", מספר האב, הזמר אורי פיינמן. "התעוררתי משיחת טלפון מבהילה בין אשתי לגרושתי, עידית, אמא של רועי, והבנתי שמשהו קרה". אורי הסתכל באותו רגע על הנייד שלו וגילה שהוא מלא בהודעות ושיחות שלא נענו. "טסתי לבית החולים. אני זוכר את זה כמו חלום בלהות. ראיתי המון אנשים בחדר ההמתנה, המשפחה שלי, חברים של רועי שעמדו והתפללו. לא היה לי חמצן, לא יכולתי לנשום, הרגשתי שאני מתמוטט", הוא מספר. "כשהרופאים שוחחו איתי ועם עידית הם לא השאירו לנו טיפה של תקווה. אני אדם מאוד היסטרי, לחוץ ודאגן לילדיו, אבל באותו רגע משהו קרה לי. ראיתי את הבנות שלי ואמרתי שאנחנו חייבים להתחזק, חייבים להאמין, וזה השתלם".
"ידעתי שאסור לנו לזוז מהמיטה שלו"
את ימית, האחות, תפסה הבשורה אצל חברה. היא קיבלה את הטלפון הגורלי מאמה ומיהרה לבית החולים. "חודש לפני התאונה הזו סוס בעט בפניו של רועי והוא נפצע, וחשבנו שהפציעה הזאת היא סוף העולם. אני קישרתי בין המקרים וחשבתי שמדובר במשהו כזה. כשהגעתי לבית החולים, ראיתי את הוריי במצב איום ונורא, את כל החברים שהתפללו, קלטתי באיזה מצב הוא ופרצתי בבכי", היא נזכרת.
בתוך 48 שעות עבר רועי כמה וכמה ניתוחים. אחרי שהוחזרו איבריו למקומם, הוא הועבר למחלקת רדיולוגיה לשם עצירת הדימום החמור בראשו. משם הובהל שוב לחדר הניתוח, להמשך הטיפול באיברים. הוא נזקק ל-20 מנות דם ולעוד מספר ניתוחים שאחריהם קבעו הרופאים בפני המשפחה כי הם לא יודעים כיצד יתפקד אם ישרוד, וכי חייו עדיין בסכנה קשה. "מכל משפט שאמרו לי באותו רגע ניסיתי לשמוע את הטוב", מספר אורי, "אבל לא היה ממש טוב לשמוע".
כשהוא מונשם, חסר הכרה, וחבוש מכף רגל ועד ראש, הועבר רועי ליחידה לטיפול נמרץ. "אני זוכר משהו שאמר לי ד"ר חשבי, רופא נוסף ומדהים שטיפל ברועי", נזכר אורי, "זה היה כשהוא הועבר לאחד הניתוחים. רצתי אחרי האלונקה וצעקתי לו שאני אוהב אותו ושהוא יצא מזה. ד"ר חשבי אמר לי אחר כך, שכשהוא שמע אותי צועק לו הוא נקרע לגזרים מבפנים, כי הוא ידע שלילד אין סיכוי".
מכאן התחיל מסע האמונה המטורף של משפחת פיינמן, והמאבק הפרטי של רועי. במשך שישה שבועות הוא שהה ביחידה לטיפול נמרץ, ולאחר מכן הועבר ליחידת הטראומה, ושהה שם מחוסר הכרה במשך שמונה שבועות נוספים. בלי אף תגובה ממנו, אפס תקווה מהרופאים, אבל עם המון כח רצון ואמונה, פקדו בני המשפחה יומם וליל את מיטתו. "לא זזנו מבית החולים", אומרת ימית. "היינו שם כולנו בכל יום שישי, עשינו שם קידוש, בילינו שם את כל החגים. לילה לילה ישנו על ספסלי העץ של בתי החולים, פשוט עברנו לגור שם. אחי היה גבר גבר, איש מאוד חזק. השנים הארוכות של העיסוק שלו בספורט ובסוסים לדעתי גם תרמו כאן. מאחר וידעתי שהוא כזה לא הפסקתי להגיד לכולם ולהאמין שהוא ייצא מזה. אני לא יודעת איך. אני כמו אמא שלי, בנאדם אופטימי, וגם כשהיה הכי נורא בעולם, לא הפסקתי להגיד לעצמי שהוא יעבור את הכל".
את גם סטודנטית, איך עמדת בזה?
"הלכתי ללימודים פעמיים בשבוע, וכשלא יכולתי לא עשיתי מבחנים. היה לי קשה להתרכז. זה ממש לא היה קל ולא פשוט, אבל עברנו את זה. ידעתי שאסור לנו לזוז מהמיטה שלו".
במשך כל התקופה הזאת הצלחת לצלם סרט שמתעד את החוויה הקשה שלכם. מאיפה שאבת את הכוחות לעשייה?
"מיום התאונה הגיעה חברה של אמא והתחילה לצלם. בהתחלה זה ממש לא מצא חן בעינינו, כי אנשים יושבים שם בהלם, שבורים או מתפללים. היו שם עשרות חברים שלו ושל ההורים. אבל היא רצתה שרועי ידע שהיינו כאן, היא האמינה. כשהתאפסתי על עצמי החלפתי אותה והתחלתי לצלם את הכל. את החגים שעשינו ליד המיטה שלו, את החברים שמברכים. כל התהליך שעברנו שם מתועד. רציתי לקרוא לסרט 'בזמן שישנת', והחלום היה להראות אותו להראות אותו לרועי יום אחד, כשיקום".
האב אורי, שעמד בפני הוצאת אלבום נוסף, עצר את הכל כדי להיות לצד בנו. "חזרתי למוזיקה אחרי עשר שנים שלא הופעתי", הוא אומר. "הוצאתי אלבום שמאוד הצליח, קיבלו אותי חזרה בהמון אהבה ועשיתי הופעות רבות. הקלטתי כבר שישה שירים מאלבום נוסף שעמד לצאת, כולל שיר שרועי אמר לי שהוא אוהב, שנקרא 'חבל שאת לא כאן'. זה השיר שבסופו של דבר שרתי לו ליד מיטתו. תמיד הייתי שר לו, וכך גם כולנו, את כל השירים שהוא אהב. דיברתי איתו, בכל רגע נתון הייתי שם, וידעתי שהוא שומע אותי. ידעתי שכך הוא יתעורר".
עצרת הכל בתחילתה של הצלחה שבאה אחרי תקופה כלכלית קשה. איך החזקת מעמד?
"עם כמה שאני בנאדם היסטרי, אני בכל זאת אופטימי. זה שינה לגמרי את התפיסה שלי. קודם התעסקתי המון ברצון לאהבה מסביב למוזיקה שלי, גם מהתקשורת, בודק כל שיר וכמה השמיעו אותו. אבל סיפור כזה נותן לך סטירת לחי ענקית ומכניס לפרופורציה. הקריירה תחכה לי. זה בהחלט קשה מאוד, גם מבחינה כלכלית וגם היום. אבל גייסנו את עצמנו כולנו למלחמה ולא הבטנו לאחור".
איך נראו רגעי השבירה שלך?
"הם הגיעו מחוץ לבית החולים, כי הייתי חייב להחזיק את המשפחה והבנות יחד. לפעמים, כשנסעתי להביא בגדים מהבית, הייתי עוצר וצורח לשמיים. אלה רגעים נוראיים שקשה לי לדבר עליהם, אבל זה לא מה ששבר את האמונה. מלבכות לא היה יוצא לי שום דבר. האמנתי בילד שלי, באלוהים, בכח שלנו יחד".
"קיבלתי את החיים שלי במתנה"
לאחר 14 שבועות בהם שכב רועי בבית החולים ללא תנועה ומבלי להוציא קול מפיו, ניסתה יום אחד אחות בית החולים לדובב אותו. היא הרגישה שהוא זז ושאלה אותו אם הוא יכול לדבר. היא הוציאה לרגע את צינור ההנשמה אליו היה מחובר, ורועי אמר את המילה "כן". באותו רגע נשמעו צהלות שמחה בכל רחבי בית החולים, המשפחה, החברים וכל הצוות היו המומים ונרגשים.
רועי בקושי הצליח לדבר, לא יכול היה לזוז ולא הצליח להרים את הראש, אבל הדברים החשובים היו שם - הזכרון והדיבור. לאחר למעלה משלושה חודשים בהם היה מחוסר הכרה, הוא היה צריך לבנות הכל מחדש, ללמוד ולהתאמץ על מנת שהשיקום יצליח. ממצב בו לא היה מסוגל לזוז הוא הצליח, בעזרת התמדה ונחישות יוצאת דופן, להתהלך בכוחות עצמו ולשפר את הדיבור. בני המשפחה המאושרים האמינו, אבל עבור הרופאים היה מדובר בנס רפואי לכל דבר. "הייתה ועידה מיוחדת של כל הרופאים בארץ,ובעיקר דיברו שם על המקרה של רועי", מספר אורי בהתרגשות. "הוא ניצח את כל הסטטיסטיקות הודות לכח שלו ולרופאים שטיפלו בו. גיליתי צוות רפואי מדהים, אנשים שעובדים ללא דופי 24 שעות ביממה. זה נס, אי אפשר לעכל את זה".
מרגע שהתעורר, רועי נלחם עבור האנשים שנלחמו בשבילו, ויצר פער אדיר בין הסיכויים הקלושים שצפו לו לבין המצב בו הוא נמצא כיום. הוא שוחרר לביתו לאחר מספר שבועות והוא ממשיך בשיקום אינטנסיבי כמה פעמים בשבוע. את החג הקרוב תעשה המשפחה ביחד בבית, לראשונה מאז התאונה. בתיווכה של ימית, שאלנו את רועי על הדרך הארוכה שלו בחודשים הללו.
אתה זוכר משהו מרגע התאונה?
"הכל נמחק לי. אני לא זוכר שום דבר. מרגע התנגשות המשאית אני יודע רק פרטים שהמשפחה והחברים השלימו לי. למי שלא הכיר את מצבי לא ברור שהייתי בין החיים למוות".
מה היה לך הכי קשה בתהליך השיקום?
"לאנשים בריאים זה לא יהיה ברור, אבל כל דבר שהצלחתי לעשות היה משהו עצום בשבילי. הכל היה קשה. פעולות פשוטות כמו להחזיק את הראש, להתיישב או ללכת היו נראות לי בגדר דמיון. אני נלחם בשיניים, לא מוותר לעצמי בגלל המשפחה והחברים. אני מאוד רוצה ומאמין שאצליח".
מהו האתגר הכי גדול שלך?
"לחזור לאהבה הגדולה של חיי, הסוסים, ולנהוג שוב".
מה מחזיק אותך בתקופה הקשה הזו?
"האהבה של המשפחה שלי, החברים שלי שהם כמו אחים, וכל מי שתמך בי, שליווה ומלווה אותי".
יש לך רגעי משבר?
"תודות לכל מי שמסביבי באמת שאין לי. אני חושב רק קדימה".
אתה בוודאי מעריך את החיים בצורה אחרת עכשיו.
"לגמרי, קיבלתי את החיים שלי במתנה ואני רוצה להודות לכולם, לבורא עולם, ולרופאים שהצילו אותי".
מה היית מאחל לעצמך לראש השנה?
"אני מאחל לכולם מסביבי וגם לי לעבור את זה ולחזור לעצמי. אני רוצה ומקווה במהלך השנה שאוכל לשוב להיות מי שהייתי. לחזור לשגרת החיים".
כיום, תשעה חודשים מאז התאונה הנוראית וחצי שנה לאחר שהתעורר חזרה לחיים, רועי מתרכז בעיקר בשיקום. יש לו עדיין פגיעה בעצבי הראייה, ויד שאינו יכול להזיז. שגרת היום שלו כוללת בעיקר מאמץ אדיר לחזור לעצמו בתמיכת בני המשפחה. אלה ממשיכים לתת לו דחיפה אדירה מידי יום ונרגשים איתו בכל הישג חדש.
את הקטעים שצילמה ימית בתקופה בה היה מחוסר הכרה ובתהליך השיקום, הקרינה המשפחה לאחרונה באירוע גדול שכלל את כל החברים, הקרובים, ואמנים שהינם חברי המשפחה. רועי צפה בסרט לפני, ובכה. גם במסיבה עצמה לא נשארה עין יבשה אחת. השדר דידי הררי תיאר את התיעוד המרגש למחרת בתוכניתו, ועל תחושת ההלם והשמחה החש לאחר שראה את רועי מתהלך ומסוגל לדבר.
"רועי שונה ממה שהוא היה פעם, יש לו סף רגישות מאוד גבוה כעת", מספרת ימית. "אחי אף פעם לא בכה. משום דבר. תמיד היה האיש הכי חזק שאני מכירה. עכשיו הוא בוכה ומתרגש איתנו. אני כל כך גאה בו. אם הוא הצליח להגיע לכאן אין לי ספק שהוא רק יתקדם. חייבים להסתכל על הטוב, להאמין. זה לא נתפס איך שהוא היה וזה שהיום הוא בכלל יכול לשבת ולהתהלך".
"נכון שלרועי יש דרך ארוכה, אבל לפחות ישנה דרך", מסכם האב אורי. "הוא מתקדם יום יום. כרגע הוא לא יכול לצאת ולהסתובב לבד בחוץ, אבל אין לי ספק שהוא יגיע רחוק מאוד, הוא עוד יחזור לעצמו. האמנתי ליד מיטתו כשהיה מחוסר הכרה ואמשיך להאמין גם היום. חשוב לי להגיד רק דבר אחד: אני חושף את הסיפור של רועי כדי לחזק משפחות אחרות, לתת להן כח. אל תאבדו תקווה לעולם, גם אם הרופאים אומרים אחרת - לטפל, להאמין, לחזק, ואפילו לשיר. יש אלוהים בשמיים והוא עושה ניסים ונפלאות, זו הוכחה חותכת לכך".
>> לכל הכתבות המגזין