משפחת הרמן מחיפה התכוננה ביום חמישי האחרון לעוד יום שגרתי, הכולל הליכה לבית הספר והשתתפות בחוגים. אלא שאז פרצה שריפת הענק שבשלב מסוים איימה על ביתם, ואילצה את המשפחה, למעט האבא, להימלט לדירתם של סבא וסבתא בחדרה. האמא יפעת והילדים נמרוד ונגה מספרים כיצד התמודדו עם רגעי הפחד והחרדה.
האמא, יפעת הרמן: "אני צריכה להיות חזקה בשביל הילדים"
"ביום חמישי הייתי בבית, חולה. אנחנו גרים בבית שמשקיף על הכרמל, וביום בהיר רואים מפה את כל קיבוץ בית אורן. פתאום, בסביבות 12:30, הבחנתי בצל גדול שנופל על כל הבית. הסתכלתי מהחלון וראיתי ענן אפור ענק. הבנתי שפרצה שריפה. בהתחלה זה לא נראה נורא, בכל זאת, בכל כמה שנים פורצת פה שריפה, כך שלא נבהלתי. אבל לאט לאט האש התפתחה, כשהרוח לוקחת אותה מערבה, לכיוון הים. בשלב הזה ראיתי ממש את האש מאכלת את ההר. לא היה ריח של עשן, כנראה בגלל כיוון הרוח, מה שהעניק לכל העניין תחושה של סרט. זה לא נראה אמיתי.
"ככל שנקפו השעות האש התפשטה והתעצמה, והתחילו לחזור אליי זכרונות ממלחמת לבנון השנייה. פתאום כולם מתקשרים בלחץ, החדשות כל הזמן ברקע, והמתח עולה. דנה בת ה-14, בתי האמצעית, הייתה איתי בבית עם דלקת ריאות וחברה שלי, שהיא רופאה, הפצירה בי לקחת אותה מכאן, כי לא טוב לה לנשום את האוויר הזה במצבה. זו, בעצם, הייתה הסיבה לכך שעזבנו.
"לא באמת חשבנו שלא נחזור, או שיש איום ממשי, אבל חברים ובני משפחה כל הזמן התקשרו להזכיר לנו לארוז כל מיני דברים חשובים, כמו תעודות לידה, דרכונים ואלבומי תמונות. אמרתי לילדים לארוז דברים שחשובים להם, וביקשתי מבני שיארוז גם את המחשב הנייד ואת כונן הזיכרון החיצוני. אני לקחתי אלבום תמונות אחד ועוד כמה דברים. הרגשתי שזה מגוחך – איך אורזים חיים בתיק?
"בעלי נשאר בבית. הוא לא פחד, המשיך כרגיל ורצה גם לשמור על הבית. ב-1:30 פינו גם אותו. כשהתעוררתי באמצע הלילה אצל הוריי, בסביבות השעה 2:00, נבהלתי, כי חברות שלחו לי הודעות sms ושאלו אם יצאנו כבר, ואני לא ידעתי איפה בעלי נמצא. הבנתי שהוא הלך לישון אצל חברים, ובבוקר הוא כבר חזר הביתה. אין מה להגיד, זה לא היה נעים, אך מצד שני, מה יש לעשות?
"יש לי חברים בעין הוד שביתם נשרף כליל, ואני מכירה חלק ממשפחות הנספים. זה מיד מעמיד את הכל בפרופורציות אחרות. אני הצלחתי להישאר רגועה, אבל אנשים פה בסביבה בהחלט נכנסו להיסטריה. הילדים, לשמחתי, נשארו רגועים, כנראה בזכות הרוגע שהקרנו אנחנו. כשהיינו בבית ראינו את כל ההצגה מהחלון, ודווקא כשיצאנו מהאזור נדבקנו לטלוויזיה, ושם רואים דברים קשים יותר אפילו ממה שרואים בבית.
"החזרה הביתה הייתה משונה. בית אמור להיות מקום בטוח שרוצים לחזור אליו, וזאת לא בדיוק ההרגשה כרגע. גם הסימבוליות של חנוכה היא קשה, ואני לא רוצה להדליק נרות. לאש יש כוח מכשף שאתה לא רוצה להסיר ממנו את העיניים. עכשיו אני יכולה לומר שיכול להיות שעוד לא עיכלתי את כל מה שקרה, אבל אני צריכה להיות חזקה ושלווה בשביל הילדים. אולי אני עוד אעבד את זה בהמשך, אבל עכשיו, כשאני יושבת בסלון ורואה מהחלון מטוס בואינג ענק, עוד קשה לעכל את זה".
נמרוד הרמן, בן 17: "בחור מהשכבה מתחתיי נהרג בשריפה"
"הייתי בבית הספר כשפרצה השריפה. יצאנו בדיוק להפסקה בחצר, וראינו משהו שנראה פטרייה ענקית של פצצה גרעינית. זה היה מראה מטורף – גם האש, וגם 500 תלמידים ומורים שעומדים ביחד ומסתכלים על השמיים. כולם התחילו בבת אחת להתקשר להורים, המורים פחדו שהבתים שלהם בסכנה, והתחיל לחץ. אף אחד לא בכה. להיפך, היו כאלה שצחקו והתלהבו. נסעתי הביתה, וכשהגעתי ראיתי מהחלון שכל הרכס מלא עשן.
"למרות שהשעה הייתה רק 15:00 היה חושך, והשמש הייתה אדומה. זה היה די מבהיל, אבל השריפה עוד הייתה רחוקה מאיתנו. הסעתי את אחותי נגה, בת ה-8, לחוג בצד השני של חיפה, ובמראה ליווה אותי כל הדרך המראה של שמש אדומה ועשן. לאחותי שידרנו שהכל בסדר, אבל לקראת הערב האש רק גדלה, והרחובות התמלאו בסקרנים. כל מגרש ריק שמשקיף לנוף התמלא מכוניות ואנשים עם מצלמות, ואז התחלתי לראות את כל המשפחות עוזבות במעין שביל ארוך שיוצא מהשכונה.
"בשלב מסוים אמא החליטה שאין טעם לקחת סיכון, ושניסע לסבא וסבתא בחדרה. ארזנו כמה דברים והגענו בסביבות 21:00. דיברנו עם אבא, שאמר שהכל בסדר ושכרגע אין כל סכנה לבית, והלכנו לישון. בחדשות כל הזמן אמרו שהאש מתקדמת לכיוון דניה, אבל לפי דעתי זו הייתה סתם הגזמה. בכל זאת, בלילה באו ופינו אותו. הוא חזר הביתה בבוקר, והמשיך את החיים כרגיל.
"אני חושב שהחוויה הזאת עוררה אותנו קצת. מישהו מהשכבה מתחתי מת בשריפה. לא הכרתי אותו אישית, אבל הכרתי את הפנים שלו, וקשה לחשוב שעכשיו הוא נעלם ולא יהיה יותר. קשה לראות את המורה שלי ואת החברים מדברים עליו בטלוויזיה. ממש כואב הלב על כל מה שנשרף ומה שקרה. יהיה קשה לחזור לשגרה".
נגה הרמן, בת 8: "פחדתי שיקרה משהו לאבא"
"ההר שמול הבית התחיל פתאום לעלות באש. הרוח גרמה לאש להתפשט, ואני חשבתי שזה יתקרב לבית שלנו וישרוף אותו. חברות שלי התקשרו אליי ואמרו שהן פוחדות שיקרה לי משהו, ושכדאי לי לנסוע לאנשהו. אמא אמרה שנוסעים לסבא וסבתא, אבל שאבא נשאר בבית. פחדתי שיקרה משהו לאבא ולבית, אבל אמא הרגיעה אותי, ואמרה שלא צריך לדאוג, כי האש עוד רחוקה. בכל זאת, היה לי קשה להירדם בלילה, אבל בסוף הצלחתי.
"מאז הבוקר אני מסתכלת מהחלון ורואה את המטוסים מכל המדינות מאוד מתאמצים לכבות את השריפה, וזה נורא יפה. עדיין, לא מתחשק לי להדליק נרות חנוכה, כי אני קצת מפחדת מאש, אבל זה לא נורא. אני מאוד שמחה שיכולנו לחזור הביתה".
סייעה בהכנת הכתבה: נטעלי גבירץ