תמרה ונט שטטר כתינוקות (צילום: קרן שטטר, צילום ביתי)
השבוע הם חגגו יומולדת 4, שניהם עם לחיים אדומות, שניהם בריאים | צילום: קרן שטטר, צילום ביתי
אני שוכבת על הגב, הרופא מטייל לי על הבטן ומכריז: "הנה דופק אחד... והנה! דופק שני!". אני בוהה בנקודות הפועמות בשחור לבן על המסך, משתדלת להכיל ולאהוב מיד את שניהם, תוהה כמה מקום יש לי בבטן, כמה מקום יש לי בלב. אני מבקשת תמונה, סימטרית ככל האפשר, ומחפשת לה מקום בארנק. מציינת לעצמי שאצטרך להחליף אותו בקרוב לכזה עם מקום לעוד שתי תמונות של עוד שני ילדים. אני מרגישה מבורכת, פי שניים.

אחרי כמה חודשים אני מתגלגלת לסופר ובין כל בני האדם והעגלות אני נראית כמו כדור פורח. בקופה אני בוהה בעגלה שלי ולא מאמינה. לקחתי 2 חלב, 2 קוטג', 2 מלפפון חמוץ, 2 מנגואים, 2 M&M צהוב, מכל דבר שניים. הערתי לתשומת ליבה של הקופאית והיא גיחכה, פעמיים, "שיהיה בשעה טובה". "תודה תודה" עניתי, והתגלגלתי משם עם מספר זוגי של שקיות בשתי ידיי.

אין תשובות בספרים

יהל היה בן שלוש ושלושה ימים, כשנולדו לו אח וגם אחות, ביחד ובבת אחת, והוא מיד נרתם לאתגר הגדול ול'סערה' שאחזה בביתנו, קיבל אותם בזרועות פתוחות ובאהבה רבה המאפיינת אותו כל כך.

נטע בכה כשתמרה הפסיקה, תמרה הפסיקה רק אם נטע בכה, כך הם תיקשרו ביניהם למן היום הראשון ושמרו אותי ערה ברציפות בערך שנה. הם היו מתגלגלים אחד לשנייה במיטתם המשותפת, וכשהקדמנו להפריד הם הקדימו לזחול, מסתכלים אחד על השנייה ומתגלגלים מצחוק. נטע בהיר שיער ועיניים כמו אביו, תמרה, תמרה כמו אמא שלה, והם שניהם כמו יין ויאנג. הייתי מביטה בהם, בקסם ההרמוני, בזוגיות המאוזנת, לומדת, מתפעלת, ואוהבת אותם כל כך.

כשלא הייתי מחליפה לאחד מהם, או מניקה שניים, או סתם מחוסרת הכרה, הייתי קוראת הרבה על ניפרדות פסיכולוגית, כיצד לפתח בכל ילד אישיות עצמאית משלו, ולשמור בו זמנית על הזיקה התאומית שלו לאחיו. איך לשמור על הקשר ביניהם מאוזן, ובריא, וקרוב, ובמקביל על הקשר של כל הורה עם כל ילד לחוד.

כעבור שנה וחצי, כשתמרה כל הזמן בכתה ודרשה עוד ועוד ידיים ותשומת לב, פשוט חשבתי שנכשלתי. קראתי שוב את הספר, ביקשתי למצוא את התשובה בין השורות, אבל היא לא היתה שם. היא הלכה וגדלה וגדלה בבטן של תמרה, עד שהגיעה לתשעה סנטימטרים של גידול ממאיר בכבד.

תמרה ונט שטטר (צילום: קרן שטטר, צילום ביתי)
שני חצאים, שניים שהם אחד, עם הרמוניה ואיזון שלא ניתן לערער | צילום: קרן שטטר, צילום ביתי

מתוך הספר "צירים של זמן":

"'סימטריה מוחלטת זו מחלת נפש' – אמר פעם איזה אדריכל חשוב ששכחתי את שמו (לא הזכיר שום דבר על א-סימטריה או על מחלה ארורה אחרת).

הספירות של אתמול בבוקר עלו בבת אחת, "מ-0.1 ל-0.6!! אנחנו בדרך הביתה!" אמר לי דורי בטלפון, ומאותו הרגע החלתי לקרצף ולחטא את הקן לקראת תמרה שתבוא כבר הביתה אחרי שמונה ימי בידוד ארוכים כל כך.

פתאום נהיה צהריים, הבנים עודם בפיג'מות והנה שוב אני משכיבה את נטע לישון. עברו כמה רגעים ואז נשמעה הדפיקה בדלת. תמרה נכנסה פנימה, היא היתה מרוכזת, מתעלמת מכולנו, צועדת לאט אך בנחישות, מחפשת אותו. מטיילת בחדרים כאובדת, מצביעה על הדלת הסגורה וסוף סוף מביטה בי, באמא שלה, בעיניים שואלות. דלת חדר השינה נפתחת לפתע ונטע יוצא משם עם פיסת השמיכה בידו. את ידו השנייה הוא מושיט אליה, תמרה צווחת בשמחה, רצה אליו. נוגעת בו ולראשונה מחייכת. נטע מלטף את שאריות הפלומה שלה ומאחורי המוצץ שלו אפשר היה לראות שגם הוא מחייך.

פעם הייתי משתמשת הרבה בציטוט הזה על סימטריה, כנגד לקוחות מבולבלים עם רעיונות מפוקפקים בעת התכנון האדריכלי לביתם, אבל זה היה בזמן אחר וביקום מקביל. היום אני לא פחות מאובססיבית לסימטריה שהופרה מאז הטיפולים הכימותרפים, מאז שאחד הפרחים שלי פסק מלגדול.

אתמול, כשחזרת וחצית את הבית כאילו לא נעדרת ממנו שמונה ימים רצופים ושום דבר לא היה קיים או חשוב עד שנטע יצא מהחדר, ורק אז חזרת באמת הביתה, רק אז הבנתי. אתם שני חצאים, שניים שהם אחד, עם הרמוניה ועם איזון בלתי ניתנים להפרה או לערעור, ונראה שאת זה שום דבר לא ישנה עוד לעולם".

***

"לא עברו עשרים וארבע שעות מאז שיצאנו מבית החולים עם תמרה ועם בדיקת הדם המהממת שלה, ונטע אח תאום קפץ מהמגלשה ושבר את הרגל. עכשיו הוא עם גבס צהוב זרחני בשתי הרגליים עד למותניים, לשישה שבועות!

החלטנו לצאת איתם לשתות קפה שני. מנהטן מנהטן אבל ה'גן היהודי' בגולה חזק מהכל, ושוב מצאנו את עצמנו בקפה הישראלי שעל שבעים ושש והשנייה, ותאמינו לי, זה הקפה הכי משובח פה בסביבה. נכנסנו פנימה. פילסנו דרך, התיישבנו. חם פה. הורדנו לתמרה את הכובע וחשפנו ילדה קירחת, קיפלנו מנטע את השמיכה והנה ילד עם גבס חצי הגוף. פתאום נראינו כמו העמותה לשלום הילד או הורים חסרי אחריות במיוחד. השירות הפך מהיר ואישי יותר, העוגיות על חשבון הבית.

זה הצחיק אותנו, שהנה אנחנו כבר בקתרזיס, הרי עוד קצת ואנחנו על המטוס בחזרה הביתה, הרבה יותר מלפני כמה חודשים כשהיינו שופעי שיער וגפיים. הדברים אתם יודעים, לעולם לא כמו שהם נראים..."

תמרה ונט שטטר כתינוקות (צילום: קרן שטטר, צילום ביתי)
נולדו כיין ויאנג | צילום: קרן שטטר, צילום ביתי

כשיין ויאנג מתערבבים

אני זוכרת היטב איך לפני שנתיים, הגעתי לגן שבמנהטן לאסוף את יהל ונקלעתי ליום הולדת של רוני ועומר המתוקים והתאומים. רציתי לברוח משם, להמתין בחוץ, אך הם חבריו הטובים ביותר של יהל שכבר משך אותי פנימה והושיב אותי מולם בקהל, בין חבריו. רוני ועומר זורחים כמו שתי שמשות, מול שתי עוגות, אחת של בארבי השנייה של ספיידרמן. אמא שלהם פרשה את ידיה על ראשיהם הבריאים, השעירים כל כך, והם באותו הגובה, עם אותו האודם בלחיים, ואני תהיתי אם היא יודעת, אם היא יודעת שהם בריאים ועד כמה היא, ברת מזל.

אז השבוע חגגנו יומולדת 4 בגן. הבוטנים שלי ישבו מול עוגה עגולה אחת שהיא שניים, חתוכה ליין ויאנג בקרם וניל וקרם שוקולד, שתי השמשות שלי, והם באותו הגובה עם אותו האודם בלחיים. תחילה הם רבו על השוקולד הלבן שמוקם בחלק החום ועל השוקולד החום שמוקם בחלק הלבן, אחר כך הם כיבדו אחד את השנייה בשוקלדים שנדדו מן היין אל היאנג, מסתכלים אחד על השנייה ומתגלגלים מצחוק.

קרן שטטר היא מחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו תורמת קרן לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר www.kerentamara.co.il אפשר למצוא עוד מאמרים, רשימות, וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.

סיפור המחלה וההחלמה של תמרה

בטור הקודם של קרן: יודעים מה הדבר שהכי מספק אותי?

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?