שוב יום השואה ושוב השיח המדכא על מצבם הבלתי נסבל של הניצולים שעוד חיים בקרבנו. חלקם חיים בתנאים מחפירים ובעליבות שלא מכבדת את עברם ולא מכבדת את עתידנו. ביניהם חיים רבים בבדידות בין ארבעת קירות בתיהם. אחרים נמצאים במוסדות סיעודיים שונים, בתקווה שהם זוכים שם ליחס ראוי ומכבד, אך כפי שאנחנו יודעים, גם זה לא בטוח.
אנחנו צופים בכתבות, מאזינים לחדשות, קוראים בעיתונים ואולי אף מוחים דמעה. עבור חלקנו קשישים וניצולי שואה הם משהו כמעט תיאורטי ומרוחק ששומעים עליו בחדשות, בעיקר כשחל יום השואה וכלי התקשורת חוזרים לדווח על מצב הניצולים. אך יש בינינו גם מיעוט של אנשים מדהימים שקם ועשה משהו, שהחליט להתנדב במסגרת העמותות הרבות שקמו לסייע במקום שבו המדינה כשלה. אנשים שמוצאים את הזמן להתנדב במשך כל השנה למען הקשישים הבודדים באמצעות סיוע של מזון, של הפגת בדידותם ועוד.
אני רואה עיסוק רב בניצולי השואה, שהוא חיוני, חשוב ומוצדק מאין כמותו, אך חשוב בעיניי להפנות את הזרקור גם אל עבר הסבים והסבתות שלנו ואל ההורים הקשישים שלנו, שייתכן והם ניצולי שואה וייתכן ואין להם שום קשר לשואה. אני רוצה לספר על סבתא שלי, שנמצאת כבר מספר שנים בבית זקנים. היא עברה לפני כשנתיים למחלקה הסיעודית שם, שהיא כבר פחות סימפטית מהחלק ה"בריא" של המוסד שלה. ובכל פעם שאני חוזרת מביקור אצלה זה קצת הופך לי את הבטן. לא קל לראות את הזקנה העצובה הזו, את הבדידות, את החזרה לחוסר האונים ולתלות הפיזית באחרים. היא ויתר הקשישים במחלקה שלה נראים כמו תינוקות, רק ללא החמידות והמתיקות. יש שם רק מסכנות ופנים כבויות. אנשים בודדים עם מבט שהולך ונעשה חלול. יושבים עם עצמם, בעולם שיצרו להם ומחכים למוות. מוות שהולך ומתרחק ככל שעולם הרפואה והתרופות מתקדם לכאורה ומאריך את הגסיסה האיטית והמדכאת, את סבלם ואת אומללותם של הקשישים הללו. שחלק ניכר מהם אף נוטל תרופות נגד דיכאון, כי הרבה יותר קשה בלי.
גם כשהמוח שוכח המון דברים, הוא זוכר כמה מהזכרונות המוקדמים ביותר
אז ביקרתי אותה ובילינו יחד רק שתינו, כשלוש שעות, עד לארוחת הערב שלה. וישבנו קצת גם בחדר הקטנטן שלה, שהיא משלמת בעבורו הון. חדר שמשותף לדיירת נוספת שבלילות זועקת לאבא ולאמא שלה וממלמלת. כי גם כשהמוח שוכח המון דברים, הוא זוכר באופן מופלא כמה מהזכרונות המוקדמים ביותר, אלה הקרובים ביותר ללב שלנו, גם כשהוא זקן. ושם, בפינה הזו בחצי החדרון שלה, שיש בה ארונית קטנה ושידה ליד המיטה, כל החפצים והדברים שלה מרוכזים. חיים שלמים, חפצים, זיכרונות, בגדים ועוד. הכל מצומצם כל כך, מתכונן לפרידה מהעולם. עם הזמן היא תופסת פה פחות ופחות מקום.
ארון הבגדים הקטן שלה היה קצת מבולגן, אז הצעתי לקפל ולסדר אותו עבורה. קיפלתי לה את הבגדים יפה ואמרתי לה: "זוכרת שכשהייתי קטנה היית באה אלינו ומקפלת לי את הבגדים יפה בארון? היית מסדרת לכולנו את הבגדים. ממך למדתי לקפל". ונעצבתי קצת, שעכשיו היא כבר לא יכולה לקפל ואני מקפלת עבורה. והיא הילדה ואני המבוגרת. וזה החזיר אותי לילדות ולכמה שאהבתי לסרק את השיער הארוך ארוך שלה ולשחק בו. והצעתי לקלוע לה צמה ואמרתי: "זוכרת כמה אהבתי לשחק לך בשיער?" והיא אמרה שזוכרת וחייכה. וקלעתי לה צמה שכולם סביב באו לראות ודיברו עליה. כי על מה כבר יש לדבר במקום המדכא והשגרתי עד כאב הזה. אז הייתי אטרקציה לכמה דקות וסבתא שלי הייתה כוכבת לרגע והצמה שלה הייתה מיוחדת. התעקשתי לסיים עד הסוף את הצמה של סבתא שלי, אפילו שאחת העובדות במקום סיננה לעברי: "אל תעשי צמה מסובכת כזו, זה לוקח להם זמן אחר כך לפתוח את זה וזה מעצבן אותם". להם, למטפלים, שרוחצים אותה.
נכנסתי למצב רוח נוסטלגי שנבע כנראה מכך שהייתי איתה לבד במשך כמה שעות. בלי אף אחד אחר שיגזול ממנה את תשומת לבי. התחלתי לשתף אותה בכל מה שאני זוכרת ממנה ומסבא שלי ומהבית שלהם: את האוכל שהיא הייתה מכינה; טיולים בשבת בבוקר ברחובות ירושלים האהובה. והרגשתי שאני כמעט מסכמת אותה. אולי יש בי משהו פנימי שמרגיש שזה הולך לקראת הסוף?
לפעמים אני מוציאה אותה מהמוסד הסיעודי ולוקחת אותה לבית קפה סמוך. היא משתנה לגמרי כשאנחנו יוצאות מהמוסד. בפעם האחרונה שיצאנו לבית קפה, עוד לפני שהמלצרית הגיעה אלינו, היא ביקשה ממני בהתרגשות למרוח לה אודם. כאילו פתאום נזכרה שהיא גם בן אדם ולא רק מטופלת סיעודית שמזיזים כמו חפץ ממקום למקום. כזו שאוכלת בכל בוקר את אותה ארוחה משעממת ושגרתית, שהיא, אגב, מתלוננת עליה. כי למרות שהם קשישים סיעודיים, גם עבורם מדכא לאכול בכל יום את אותו הדבר. אז כשאנחנו יוצאות היא נזכרת שפעם הייתה יושבת בבתי קפה עם חברות. היא רואה אנשים סביבה, היא מרגישה את הרחוב; העצים; הציפורים; המכוניות, את החיים עצמם ולא רק את המוות האופף את המחלקה שלה וממתין מעבר לפינה.
אני לוקחת את סבתא שלי לבית הקפה כדי שתראה שלא הכל נגמר עבורה
עד כמה שהמחשבה הזו מדכאת, יום אחד יהיה גם הביקור האחרון שלנו בבית הקפה השכונתי והאהוב שלנו. יום אחד נרחץ בפעם האחרונה בים. יום אחד נצפה בפעם האחרונה בסרט בקולנוע, יום אחד נקיים את הפיקניק האחרון שלנו על הדשא הרך. לכן אני לוקחת את סבתא שלי לבית הקפה. שתראה שלא הכל נגמר עבורה, שיש עוד דברים משמחים שיכולים לשבור את השגרה הקשה שלה, שיש עוד ביקורים ויציאות למקומות שהיא אוהבת.
בכל מקרה, היא הסבתא האחרונה שלי. ועד כמה שהחיים שלנו עמוסים ואף מתישים לעתים, כדאי שנזכיר לעצמנו את מי שזקוק לנו ושמח כל כך לקבל את פנינו. לא מוכרחים להתנדב בעמותה עם קשישים זרים, אפשר להתחיל מהמוכר ומהקרוב. לבקר את הקשישים הקרובים לנו, אם נשאר עוד את מי לבקר. להוציא אותם מהבית או מהמוסד לבית קפה, לקניון או אפילו למכולת שפעם הם נהגו לקנות בה, כדי שיוכלו להחליף עוד כמה מילים עם המוכר. ואם הם רחוקים, אפשר להרים טלפון, הם ישמחו לשמוע קול מוכר ואהוב.
עסקתי במשך שנים בניהול התנדבויות ובתרומה לקהילה ופגשתי אנשים מדהימים עם לב ענק וחומל ששמחים להתנדב ולסייע לאנשים שזרים להם לחלוטין. לפעמים זה באמת קל יותר מאשר להתמודד עם הקושי והכאב של בדידותם או עצבותם של הקרובים לנו, המעוררים בנו רגשות קודרים. אבל בסופו של דבר, זה שווה את זה.
אז בפעם הבאה שנצפה בכתבה על ניצולי שואה שאנחנו לא מכירים, נמחה דמעה, נשאל את עצמנו מדוע המדינה לא דואגת להם, ובעיקר, נרגיש קצת חסרי אונים נוכח המצב, נוכל לעשות בכל זאת משהו למען הקשישים הפרטיים שלנו. ההורים המזדקנים, הסבים והסבתות שלנו, שבין אם הם ניצולי שואה ובין אם אינם, הם זקוקים לחברה, לתשומת לב ולאהבה. לרבים מאיתנו עדיין יש מה לתרום, אפילו במעגל הקרוב והמוכר שלנו, זה שנמצא כל כך קרוב, שלפעמים אנחנו קצת שוכחים ממנו.
יעל כהן מרדכי היא יועצת זוגית מוסמכת ומאמנת לזוגיות בריאה, כותבת, מרצה ומנחת סדנאות, בעלת MA מהאוניברסיטה העברית.