שיקולי גידול ילדים בחיים לא ישלחו אותי לערי הלוויין של תל אביב. כי מה יש בגבעתיים שאין במרכז תל אביב? כאילו, חוץ מגני משחקים. ואזורים ירוקים. ומדרכות תקינות. ואוויר נקי. ותנועת מכוניות שפויה. אבל חוץ מזה – מה באמת?
זה מה שאמרתי לעצמי כשגרתי כגבר נשוי במרכז העיר היחידה בישראל. אבל אז נפרדנו ועברתי לפלורנטין, ופתאום המדרכות של דיזנגוף נראות תקינות ונקיות, כל האזור כולו ריאה ירוקה אחת גדולה, המרחבים עצומים וגן מאיר הוא בעצם פנינה עירונית שאסור לקחת כמובנת מאליה.
האמת שהתלבטתי האם לעבור לשכונה הזו, בה תמיד רציתי לגור כשהייתי רווק. שכר הדירה רק מטורף, ולא מטורף לגמרי כמו בחלקים היותר נקיים של העיר, יש פה תחושה קהילתית, יש מה לעשות בערבים ובלילות, אבל מה לגבי אחר הצהריים עם פיצפונת מתוקה?
עצים? לא חייבים
מי שרגלו דרכה בפולרנטין יודע כבר שחצי מהמדרכות פה חסומות בגלל בנייה והחצי השני ברוחב 30 ס"מ שצריכים להכיל כסאות של בתי קפה, אנשים שעומדים ומדברים וחרא של כלבים. הרבה מאוד חרא של כלבים. אז הילדה הולכת קצת על המדרכה, ואז מבקשת שארים אותה על הכתפיים/ידיים. היא מבסוטה ואני עושה כושר. ומזיע. ודורך על חרא של כלבים. מה אני לא אעשה בשבילה.
גם עד לא מזמן גן השעשועים הקרוב ביותר אליי היה נטוש וכלל מגלשות מכוסות בפירות אדומים שנפלו מהעצים, וספסלים עליהם ישנים הומלסים. אמנם נחמדים, אבל לא מספיק היגיינים בשביל שארשה להם להתקרב לבת שלי. סורי. לקראת הבחירות בעיר שדרגו את המקום לגן שעשועים מדופלם, אבל כזה שמתאים לילדים בני 4 ומעלה, בעוד ששלי רק בת שנתיים וחצי. אז נותרתי עם המדרכות הרעועות. והחרא של הכלבים.
ועצים? העץ היחידי בשכונה כמעט התרסק עליי במהלך סופת הגשם והרוח של ינואר האחרון. וגם אין פה כמעט עגלות עם תינוקות, שאריאל כל כך אוהבת, כי מי שיש לו ילד ושכל עובר מפה למקום אחר. יש פה רק גן ילדים אחד, בקצה קצה של השכונה, לצד גן שעשועים אחר המלין הומלסים לא היגייניים וכלבים שמשאירים אחריהם גללים.
אבל לא הכל שחור. מה כן יש פה (כאילו, מלבד לכלוך), אתם שואלים? חתולים! כשאנחנו מסתובבים ברחוב אנחנו מחפשים אותם בשקדנות, והם אכן שם, בכל פינה. והיא אומרת "מיאו" בצורה כל כך חמודה, מעין "יאם" כזה עדין וחלוש, עם פרצוף מצחיק, שאפשר למות, פשוט למות.
ויש פה בתי קפה שכונתיים נפלאים שם היא מכירה את כל המלצרים והבעלים והשותים והסועדים, וכולם תמיד מחייכים אליה ומשחקים איתה, ומבחינתה זה מקום בילוי נהדר. ויש פה גם חרא של כלבים על המדרכה, עליו היא מצביעה, מנידה את ראשה בחוסר שביעות רצון ואומרת "קקי. לא רוצה את זה". בקיצור, כמו שאמרתי, פלורנטין היא מקום מושלם לגידול ילדים.
>> הפוסט המקורי עלה בבלוג "תשאלי את אבא"
לעמוד הפייסבוק של הבלוג