"לא רוצה ילדים. ההורים הכריזו עליי חרם"

בזמן האחרון הגעתי למסקנה שבנאדם לא צריך להשתתף בהלוויה של ההורים שלו בשביל להרגיש יתום. עובדה: ההורים שלי חיים ונושמים, ובכל זאת אני לבד בעולם. הם לא קיימים בחיי משום שכך הם בחרו.
אני בת יחידה, בת 38, ולא מעוניינת להביא ילדים לעולם. הם כועסים עליי, מאשימים אותי שבגללי לא יהיו להם נכדים. לפני שלוש שנים, אחרי ריב גדול, הם ניתקו איתי כל קשר.

עלינו לארץ כשהייתי בת 16, בעקבות דודה שלי שהחליטה לעשות עלייה. בארץ המוצא שלי, זוגות מסתפקים בילד אחד בממוצע. גם ההורים שלי מגיעים ממשפחות קטנות: אבא שלי בן יחיד, ולאמא שלי יש אחות אחת.

ההורים שלי אף פעם לא התעניינו בי יותר מדי. בילדותי הייתי בגן הילדים עד שבע בערב – כך היה נהוג במשפחות רבות בסביבה שלי.
גדלתי אצל סבא וסבתא שלי, שבלעדיהם אין לי מושג איפה הייתי היום. הם גידלו אותי בזמן שהוריי, זוג רופאים, היו בעבודה יום ולילה. סבתא שלי טיפלה בי במסירות, אהבתי אותה כל כך.

כשבגרתי ושאלתי אותם למה הם לא תיפקדו כהורים, בעצם, אמא שלי ענתה: "אנחנו היינו עסוקים בלעבוד קשה כדי שיהיה לך מה לאכול". ככה זה, כסף תמיד היה חשוב להם יותר מהכל. אגב, סבא וסבתא שלי נפטרו לפני כעשר שנים. אני מתגעגעת אליהם מאוד.

לא מרגישה דגדוג ברחם

אף פעם לא רציתי ילדים. אני בריאה בנפשי, חברותית, נראית טוב, היו לי מערכות יחסים רציניות עם גברים ובשנתיים האחרונות אני חיה עם בן זוג. אבל אני לא מעוניינת בילדים, ואני גם לא מבינה למה אני צריכה להסביר מדוע.
לפי דעתי אלה שכן רוצים ילדים צריכים להסביר למה. כשכבר מתעקשים ומנדנדים לי, אני עונה שזה לא מתאים, שאף פעם לא הרגשתי צורך בילד. המבטים שלי לא נעצרים על עגלות עם תינוקות וכשאני מחזיקה לפעמים את התינוק החמוד של חברתי הטובה - אני לא מרגישה שום דגדוג ברחם.

במהלך השנים היו לי המון מריבות ופיצוצים עם ההורים סביב הנושא הזה. כמעט תמיד כשנפגשנו זה הסתיים בריב, בדרך כלל עם צופים מהצד שנהנים מההצגה: דודים שלי, חברים של ההורים, שכנים. תמיד היה להם מישהו בסביבה לשאול אותו - "נו, נכון שהיא צריכה כבר להתחתן ולהביא לנו נכדים? תגידו לה".
כשהייתי מדברת עם אמא שלי ושואלת אותה מה נשמע ומה חדש, היא הייתה אומרת – "מה כבר יכול להיות חדש? כשיהיה לי נכד ממך יהיה לי משהו חדש".
בהתחלה צחקנו על זה, אבל ככל שבגרתי זה הפך לנושא כאוב מבחינתם. נדמה לי שרק בשנים האחרונות הם הבינו כמה אני רצינית בכוונה שלי לא ללדת.

לפני שלוש שנים ההורים שלי זימנו אותי לשיחה במסעדה, וממש ביקשו שאביא להם נכד. הם אמרו לי שהם לא נעשים צעירים יותר, וגם אני לא, ושאנחנו צריכים להרחיב את המשפחה שלנו. ככה הם התייחסו לזה: שילד ממני ימשיך את השושלת, ושהיעדרו יפסיק אותה. שכחו שהנושא כאן הוא לא רק הריון ולידה אלא הורות, אמהות, התחייבות נצחית מצדי לטפל בילד, חיים שלמים שאינני מעוניינת בהם.

בדיוק יצאתי אז עם מישהו, והם הציעו שנתחתן ואכנס להריון, ובתמורה הם יתנו לי 100 אלף שקל בשנה, למשך חמש שנים. נעלבתי מאוד. אני לא משכירה את הרחם שלי ואת החיים שלי לאף אחד, ילד עושים כי רוצים, לא כדי לקבל על זה כסף.
הייתי מזועזעת מההצעה הזאת, מדרך החשיבה שלהם. בגלל שהיינו במסעדה והיה לי לא נעים מהאנשים מסביב, לא עשיתי סצנה. רק הסברתי להם שאני לא מעוניינת, קמתי והלכתי.

"אם אין לנו נכדים, אין לנו גם בת"

שבועיים לא דיברנו. כשהתקשרתי לאמא שלי היא אמרה לי: "אל תתקשרי אלינו יותר, אנחנו לא רוצים לדבר איתך. את מונעת מאיתנו להיות סבא וסבתא, גוזרת עלינו שלא יהיו לנו נכדים - אז אם אין לנו נכדים, אין לנו גם בת". מרוב שהייתי בשוק, לא עניתי. אחרי כמה שניות אמא ניתקה.

מאז אנחנו לא בקשר. אחותה של אמא שלי ניסתה להשלים בינינו כמה פעמים, אבל אמא שלי אמרה שהיא לא מעוניינת, שאני אכזרית כי אני חורצת את דינם להיות ללא נכדים. אפשר לחשוב, כשהייתי קטנה התחננתי ליחס מהם, פתאום הם נהיו אוהבי ילדים.

ניתן לומר שהנתק הזה הוא לא כזה שינוי דרמטי בחיים שלי, ההורים שלי אף פעם לא היו קרובים אליי, בטח לא מבחינה רגשית, אבל עכשיו זה נעשה רשמי ומוחלט.
אני לא רוצה להישמע מסכנה, אני לא בודדה. החיים שלי מלאים בחברים, בן זוג, עבודה טובה שאני אוהבת, תחביבים. אבל הורים אין לי.

המחשבה לעשות ילד רק כדי לרצות אותם לא חולפת במוחי אפילו פעם אחת. למה לי ללדת ילד מסכן שאמא שלו בכלל לא רוצה אותו ואין לה כוח לטפל בו? כדי שיהיה כמו שאני הייתי בילדותי – מיותרת בעולם? לילד שאין לי – אפילו לא יהיו סבא וסבתא שיוכלו לטפל בו - לא נראה לי שאוכל לסמוך על ההורים שלי יותר מדי בנושא הזה.

למרות שהם לא מחליפים איתי מילה, הם עדיין מנסים לדחוק אותי לפינה, לשבור אותי. לפני כמה שבועות קיבלתי מסר מדודה שלי: ההורים שלי, אנשים אמידים, ביקשו להגיד לי שאם אמשיך לעמוד בסירובי לא להיות אמא, הם לא יכללו אותי בצוואה שלהם ויתרמו את כל הרכוש לבתי חולים בארץ, לא ישאירו לי אגורה. אמרתי לה למסור להם שבתי חולים הם אכן מטרה חשובה, ושיהיו בריאים.

אני מקווה שתמיד אוכל לפרנס את עצמי בכבוד ושלעולם לא אזדקק לכסף מההורים שלי. חבל לי שכך הם מתנהגים, אבל החלטתי היא סופית: אני לא רוצה ילדים. כן הייתי רוצה הורים אחרים, מבינים ואוהבים יותר.

>> למדור הקודם: שכבתי עם הבוס, סיפרתי לבעלי
לכל הסיפורים במדור