"בת 40, רוצה ילד אחרון. בעלי מסרב"

בזמן האחרון אני בוכה הרבה. הרבה יותר מדי יחסית לילדה גדולה שכמותי, שעוד דקה תחגוג יום הולדת 40.
אני רוצה, כל כך רוצה ילד שלישי ואחרון, אבל בעלי מסרב בתוקף. אני יודעת: זה עכשיו או לעולם לא. אני רוצה עכשיו. בעלי לעולם לא.

הוא אבא מדהים

גיל 40 מסמל הרבה בשבילי. הקושי הכי גדול שהוא מביא איתו זה הידיעה הברורה שכאן משורטט הקו האדום שממנו אין דרך חזרה. אם אני רוצה עוד ילד זה עכשיו, זה אתמול. בעוד שבוע - כבר עלול להיות מאוחר מדי, מחר זה אולי מאוחר מדי.
אבל הוא לא מסכים. למה? סיבות יש לו בלי סוף. "עבר לי"; "אין לי כוח להתחיל לחתל"; אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי"; "אפשר גם בגיל 42"; "שתי בנות זה מספיק לי".

הבנות שלנו, בגילאי 8 ו- 5, מביעות את הרצון העז שלהן לאח קטן. הן מבקשות זאת באופן מפורש ואף לעיתים תכופות. אני חושבת שהן רואות בחוסר הרצון שלנו להביא ילד נוסף - איום על הקשר בינינו, וזה מפחיד אותן.
הוא אבא מדהים. בכלל, הוא מהמם עם ילדים, מקשיב ואוהב בטירוף. עושה איתן את הדברים הכי כייפיים כמו לרכב יחד על אופניים, לשחק טניס, לאפות עוגות. כשאני רואה איך הוא מסתדר איתן, אני עוד יותר לא מצליחה להבין אותו. הוא כל כך אבהי, מסור, משקיע. "אם עכשיו אתה מאושר עם שתיהן", אני אומרת לו, "תאר לך איך תהיה מאושר עם שלושה".

יש לי בראש פנטזיה ברורה; עשר שנים קדימה, אנחנו יושבים ליד השולחן עם שלושת הילדים שלנו ועם בני הזוג שלהם. זה מרגיש מושלם ונכון, ככה בדיוק זה צריך להיות.

איזה פנצ'ר? הבנאדם עם קונדום

אנחנו יחד כבר 15 שנה, מתוכן 11 כנשואים. הוא בן גילי, הכרנו באוניברסיטה, אהבה ממבט ראשון. הזוגיות בהתחלה הייתה מעולה; חברות אמיתית, קשר נהדר, עולם משותף. כל זה הלך והתפוגג עם הזמן, ועכשיו המצב די גרוע. סוגיית הילד השלישי משפיעה על מערכת היחסים שלנו באופן שקשה לתאר. אנחנו רחוקים שנות אור זה מזו; בעוד שאני מתייסרת על כל יום שעובר, הוא לא חושב על זה בכלל, אותו זה בכלל לא מעסיק.

חברות שואלות אותי למה בעצם לא להעמיד עובדה בשטח, למה לא, למשל, להפסיק עם אמצעי מניעה ומקסימום להגיד לו שזה פנצ'ר. אבל איזה פנצ'ר ואיזה נעליים, הבן אדם דואג לאבזר את עצמו בקונדום, אני בלי גלולות כבר שנתיים.
חוץ מזה, איני רוצה להביא ילד בניגוד לדעתו של מי שאמור להיות השותף שלי לתהליך.

אני רואה את ההתנגדות שלו להבאת ילד נוסף כבגידה במשפחתיות שלנו, כהבעת אי אמון בזוגיות וכהתלבטות מבחינתו בנוגע לקשר שלנו.

ומצד שני, גם אני מבולבלת. ההתנגדות הנחרצת שלו מביאה אותי ללופים אינסופיים: אולי הוא צודק? אולי באמת כדאי לנו ליהנות עכשיו מהחיים? מי יודע איפה אהיה בעוד שנה? אולי דווקא קיומו של ילד נוסף יחרוץ את גורלנו, ולא היעדרו? זכורות לי התקופות שלאחר הלידות: חוויתי בדידות וקושי, היחסים שלנו הידרדרו ולקח לנו הרבה זמן להתאפס על עצמנו.
עכשיו כבר התרגלנו לעצמאות שלנו, לאפשרות להיעדר מהבית, להשקיע בעבודה ולישון לילה שלם. למי יש כוח לחזור אחורה להריון, לבחילות, לקילוגרמים העודפים? ואחר כך לחיתולים, לבקבוקים, לאינטנסיביות של תינוק חדש?

בלב יש לי שלושה

אני נזכרת איך בשלוש השנים הראשונות אחרי לידת בתי השניה, היה לי ברור לחלוטין שכאן אני עוצרת, שאין מצב לעבור את זה שוב. בזמן שאנשים לידי תקתקו שלושה-ארבעה ילדים, אני נרדמתי בשמירה, והזמן עבר. אבל עכשיו מבטים לעבר שולחנות מלאים בילדים במסעדה בשישי בערב - מעוררים בי קנאה.

והשורה התחתונה היא שאנחנו לא עושים עוד ילד, וזה מכעיס ומתסכל. בעצם, הוא זה שמחליט על עתיד המשפחה שלנו, הוא מחליט בשבילי כמה ילדים יהיו לי. כמעט ולא נותרה תקווה שזה ייפתר בקרוב, למרות שאני עדיין מקווה.

כי בלב יש לי שלושה ילדים. ואני לא יודעת אם אוכל לסלוח לו אי פעם על זה שבגללו אין לי, אין לנו.
אני שואלת את עצמי איך ארגיש כשאהיה בת 55, נניח? מה המטען שאשא על כתפיי בהקשר הזה בגילאים היותר מבוגרים?
הוא אומר שהוא מבין את הכאב שלי, אבל הוא מבולבל. שזאת החלטה שהוא לא מסוגל לקבל עכשיו. ועוד יום עובר.

לטור הקודם: "הבנות שלי ברוגז כבר 5 שנים"

יש לכם סיפור משפחתי כואב? רוצים לשפוך כאן את הלב? צרו קשר

כל העדכונים הכי חמים מהארץ ומהעולם ישירות לנייד
שלחו את המילה מבזק למספר 5000 ותתחילו להתעדכן