בעלי לשעבר התחתן עם חברתי הטובה

זה קרה באופן פתאומי - אם אפשר לקרוא לנישואים של בעלי לשעבר עם החברה הכי טובה שלי - משהו פתאומי. אבל ככה זה הרגיש לי; כמו רעם ביום בהיר, כאילו מישהו רצה בכוח לפקוח את עיניי ולהבהיר לי שהאיש שלו הייתי נשואה אכן לא היה בשבילי. עובדה: אחרי פרידתנו הוא בחר, מכל הנשים בעולם, דווקא את חברתי ש'.

אני והוא היינו חברים ארבע שנים, ועוד שנתיים וחצי נשואים. סיפור האהבה שלנו נראה לי אז כמו הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הוא חיזר, אני נעניתי, התאהבנו ומהר מאוד עברנו לגור יחד. נסענו לכל מיני חנויות רהיטים מיוחדות וקצת ביזאריות, רצינו ליצור בית שונה משל כולם. מי תיאר לעצמו אז כמה הסיפור שלנו אכן יהיה שונה, מוזר, כזה שיגרום לחלק מהחברים המשותפים שלנו להתרחק מרוב מבוכה.

אחרי החתונה הוא מאוד השתנה

בהתחלה החיים שלנו היו טובים, מצויינים; בילויים משותפים, תחומי עניין כמעט זהים, סקס בתדירות מעולה ואפילו הדבר הזה שכולם לא מבינים מהו – נושאי שיחה בלי סוף לדסקס עליהם. הוא היה חבר אמיתי, לא רק בן זוג. איש סודותיי שהכיר אותי כל כך טוב וידע על כל חלומותיי - וכך גם הייתי אני בשבילו.

אבל כבר כמה חודשים אחרי החתונה, החיים השתנו. אני עברתי משבר משפחתי שהכניס את כל המשפחה שלי למתח, עצב ודאגה. הוא איבד את מעמדו בעבודה וכתוצאה מכך (או אולי לא?) סבל ממצבי רוח קיצוניים, חטף התקפי זעם מכל שטות. ממאהבים וחברים טובים הפכנו להיות שותפים לדירה, שחלק גדול מדי מהזמן לא סובלים זה את זה.

בעיקר הוא מאוד השתנה; פתאום לא בא לו לצאת מהבית, לא בא לו להתקרב, לא בא לו סקס, לא בא לו שום דבר בעצם. הרגשתי שאני מאבדת אותו. פנינו לייעוץ זוגי במטרה לתקן את השברים ולא לוותר על הקשר שבבסיסו הוא טוב ויציב.
אבל כבר מהפגישה הראשונה ידעתי שזה לא יעבוד. זה הרגיש לי כמו זכוכית עדינה שהתנפצה, ושכמה שלא ננסה לתקן אותה – היא אף פעם לא תחזור להיות אותו הדבר.

וש' ידעה הכל. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מכיתה א' בערך. אפילו את תאריך הגיוס שלנו סידרנו כך שנוכל להעביר יחד את הטירונות ואת השירות הצבאי. והצלחנו. שירתנו את מדינת ישראל באותו בסיס שכוח אל, דיברנו על אותם בחורים מבחילים שניסו להוציא מחיילת מיואשת כמה רגעים של אינטימיות במיטה, דיברנו על המחזרים המנומסים, על הגברים שאנחנו רוצות אבל לא משיגות.

את יום החתונה שלי העברתי איתה. ש' ארגנה לי מסיבת רווקות ערב לפני, וביום הגדול היא לא זזה ממני לשנייה.
גם בזמן המשבר הזוגי שלנו היא תפקדה יוצא מן הכלל; דיברה עם שנינו ביחד וכל אחד לחוד - התעקשה שלא נוותר, הזכירה לנו את הימים המאושרים שלנו, את החופשות, את האהבה, עודדה ואמרה שהקשר החזק שלנו ינצח הכל.

מפסק זמן קטן – למדרגות הרבנות

אבל המריבות לא פסקו, וביום שהוא כעס כאילו עולמו חרב עליו, לקחתי תיק קטן ואמרתי לו שאני עוזבת קצת כדי לחשוב. עזבתי גם כי לא היה נעים לי להיות איתו באותו בית, וגם כי חשבתי לתומי שאולי המרחק יעשה לנו טוב, שאולי פסק זמן קטן יעזור לנו לגלות מה לא עובד ואיך אפשר לתקן.

הוא בתגובה לא דיבר, רק זמזם משהו והמשיך בעיסוקיו. הוקל לי מעט. הימים עברו, והנה פתאום חלפו להם חודשיים. והאיש שלי? אין לו זכר. וכשאני מנסה ליצור איתו קשר, הוא מקשיב אבל לא מדבר, ממלמל דברים חסרי משמעות, עסוק בעניינו. החלטתי לעלות מדרגה ושאלתי אם הוא רוצה לגמור את זה וללכת לרבנות.

כעבור חודש התגרשנו. כולם היו בשוק, אבל אני ידעתי שהזמן במקרה שלנו, לא היה עושה את שלו. החברות שלי המליצו, שלא לומר הכריחו אותי - לנסות קשרים חדשים כדי שלא אשקע בדיכאון. התחלתי לצאת עם אחרים. זה לא היה זה, אבל זה היה יותר טוב מכלום. רציתי מישהו שילטף את הביטחון שלי, שיעיר את האגו – ומצאתי מישהו כזה, לעבור איתו את התקופה הקשה.

ואז, אני זוכרת את הערב ההוא כאילו זה קרה אתמול, ראיתי אותם ביחד – את ש' ואת האיש שלי לשעבר. הייתי משוכנעת שמדובר בפגישת ידידות שמטרתה עידוד ולא יותר.
ש' אמנם נעלמה מחיי מאז שהתגרשתי, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, חשבתי שהיא עסוקה או שתקפה אותה אמונה תפלה שמא הגירושים מדבקים ומזלי הרע ביחסים יקרין על בני הזוג העתידיים שלה - אז הנחתי לה.

היא פשוט השכיבה אותו

אבל לא עבר זמן רב עד שהגיעו אליי השמועות המזעזעות. הסתבר לי שזו לא ידידות בין שני חברים, ושהיא לא מנסה רק להרגיע אותו. כלומר, לפחות לא בדרך שחברה אמורה להרגיע את בעלה לשעבר של החברה הכי טובה שלה.

ש' פשוט השכיבה אותו. אני יכולה להיות יותר מנומסת ולומר שהיא פיתחה איתו מערכת יחסים, התקרבה אליו, ולאט לאט נוצר קשר.
כשהם שלחו לי את ההזמנה שלהם לחתונה, נתקפתי הלם. בדיעבד הבנתי שהם ניסו לפייס אותי בדרכם המוזרה, לחדש איתי את הקשר. התברר לי שש' לא חשבה שהיא בגדה בי, משום שהקשר ביניהם הרי החל לאחר שכבר נפרדנו.

ההזמנה לחתונתם הייתה לבנה ומהודרת, שונה כל כך מההזמנה שלי ושלו. חגיגית, אלגנטית, כאילו רוצה לומר לעולם - שימו לב לזוג החדש שהגיע לכאן. כאילו רוצה להדגיש בפניי: 'את היית סתם תקופת מעבר חסרת משמעות, צינור שמקשר בין שני לבבות שנועדו זה לזה'.
ולא יכולתי לשאת את זה. בלילות איחלתי להם סבל רב, שירגישו את טעם הבגידה, את השקר, את הצריבה בגרון למראה הזמנה לחתונה של שניים שהיו פעם כל כך קרובים אלייך.

היום, כמעט שנתיים אחרי, אני כבר לא אוהבת אותו ולא שונאת אותה. אין לי שום רגשות אליהם. אני מנסה לשכוח מפרק א' המוזר והלא מוצלח שלי, ולהמשיך הלאה לפרק ב' נורמלי סוף סוף. מגיע לי, לא?

>>לטלנובלה הקודמת: יש לי רומן סודי עם הגרוש שלי
לכל הסיפורים במדור

חיים בטלנובלה? רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? צרו קשר