גברים נוטים הרי להיקשר יתר על המידה לחולצות מסוימות ללא הסבר ברור, זה קורה לנו עם חולצות של סוף מסלול מהצבא ולפעמים עם חולצות אחרות. אני והחולצה ההיא של בארט ניהלנו זוגיות ארוכת שנים, אני לא זוכר איפה קניתי אותה, אבל משהו בבד שלה היה נעים במיוחד. עם הזמן, אני מודה, חלה התדרדרות מסוימת במצבה, היא איבדה מזוהרה והתפתח גם קרע קטן בצד ימין שהלך והתרחב לאיטו. ולמרות זאת, המשכתי לחבב אותה ולהעדיף אותה על אחרות. בשלב מסוים רמזה לי בת הזוג שלי שזמנה עבר, אחרי כמה חודשים ביקשה ממני שלא אלבש אותה בציבור, בטח שלא בנוכחותה. השלב הבא היה הוראה מפורשת לא ללבוש אותה בציבור, ואחר כך היא גזרה את דינה. אני זוכר היטב איך שלפה במבט מלא בוז את בארט מסל הכביסה ואמרה ש"די מספיק!" וש"מהיום החולצה הופכת למטלית". ניסיתי להתנגד אבל לא באמת היה לי מה לומר לאור מצבה הרעוע ונפרדנו כך. הייתה דממה.
זה עוד יחזור לאופנה
שלושה חורפים חלפו מהיום ההוא והנה עוד אחד בדרך, ועדיין לא מצאתי לחולצת בארט יורשת אמיתית (למרות שיש שתי מועמדות מובילות). אני פותח את הארון ושולף את חולצות החורף, מנסה למיין. יש לי שיטת סידור קבועה ודי טיפשית: במדף העליון חולצות חגיגיות יחסית, במדף האמצעי חולצות שאני אוהב ולובש הרבה ובמדף התחתון חולצות שאני אוהב פחות ולובש פחות. אני מביט בחולצות הקיץ, באלו שבמדף התחתון בקושי נגעתי בקיץ שחולף, אז למה בעצם אני שומר אותן? התשובה כנראה שהפרידה קשה מדי.
אם אהיה כנה, אני לא לובש בערך שליש מהבגדים שממלאים את הארון שלי. אני משתדל למיין ולתרום כמה שיותר בכל החלפת עונה, אבל מחלק קשה להיפרד. יש כמה בגדים שפעם עלו עליי והיום לא, אני עדיין מקווה שיעלו. אחרים ענקיים עליי ואני שומר למקרה שחלילה אשמין. יש לי בלייזר שרכשתי ביותר מדי כסף ולא נעים לי להודות שקניתי אותו רק בגלל שמוכרת ערמומית הצליחה לגרום לי לחשוב שהוא ממש יפה, וסוודר שרכשתי בניו יורק ומתאים לטמפרטורה שלעולם לא תהיה בחורף שלנו, אבל לכו תדעו.
הגעתי למגירה של בגדי הספורט, בתחתית שלה מונחת החולצה ממרוץ הלילה שהיה בתל אביב בשנה שעברה, מאז לבשתי אותה אולי פעם אחת, כנראה בגלל שהיא בצבע ורוד. בת הזוג שלי ממשיכה לטעון בתוקף שלא מדובר בחולצה ורודה אלא בחולצה בצבע קורל. קורל זה צבע שלא קיים מבחינתי כמו גם מנטה, קאמל, לילך ונייבי, אלו צבעים שרק נשים רואות. בעולמן אין שחור ולבן, יש שחום רגיל ושחור פחם, לבן רגיל ולבן שלג, לבן ביצה ואוף וויט ושלובשים את זה קוראים את חמישים גוונים של אפור. אני ממשיך להתעקש שיש אפור אחד, אולי שניים מקסימום ושירוק בקבוק זה בירה הייניקן.
ערימת הבגדים לתרומה תופחת ואני ממשיך למגירת הגרביים. מתחת לכל הזוגות המאושרים, יש גרביים בודדים שממתינים לבן זוגן האובד. חלקם ממתינים כבר שנים, יודעים כמוני, שבן הזוג האובד לא ישוב כנראה לעולם. אבל מה החוק? כמה זמן צריך להמתין? שבוע? חודש? עונה? ומה יקרה אם פתאום תצוץ הגרב האבודה? אז אני שומר אותן בשביל שבריר הסיכוי הסטטיסטי. זה נשמע קצת דבילי, אבל בת הזוג שלי עוד יותר גרועה. היא שומרת למשל בגדים שפעם מאוד אהבה אבל היום הם כבר לא באופנה. יש לה תאוריה שבסופו של דבר האופנה תחזור על עצמה ואז הם יהיו פריטי וינטג' משובחים במיוחד. אחוזי ההצלחה של השיטה הזאת, היא מודה בחצי פה, נמוכים מאוד, אבל היא ממתינה. יש לה כבר שני מדפים בהם היא עורמת תקוות שווא. בסופו של יום, למכנסי קורדרוי בגזרת פדלפון בצבע בורדו דהוי, שהיו אופנתיים בירושלים של המאה שעברה, יש מקום בארון שלנו, אבל לחולצה של בארט סימפסון לא. אבל גם במקרה הזה, הצדק נעשה בידי אחרים.
זה קרה לפני כמה חודשים, חזרתי מהעבודה וביקשתי להחליף למשהו נוח. פתחתי את הארון, והוא חייך אליי מהמדף האמצעי. בארט סימפסון. החולצה חזרה, מקופלת, אחרי כביסה, עם אותו בד נעים למגע ואותו קרע מפורסם. בלי לחשוב הרבה לבשתי אותה וירדתי לסלון. בת הזוג שלי הביטה בי ושפשפה את עיניה בתדהמה. "איך החולצה הזאת חזרה לחיינו? כבר מזמן הפכתי אותה למטלית!?", רטנה בקול. אמא שלה שעמדה מאחוריה סיננה בשקט שהיא עשתה לנו כביסה והיה לה מקום במכונה אז היא הכניסה גם אותה. "לא ידעתי...", אמרה במבוכה. אני חייכתי, למרות שידעתי שמדובר בהנאה רגעית, ואני חושב שגם בארט חייך. כמה דקות אחר כך הוא הושלך לפח האשפה, אבל את התחייה המחודשת אף אחד כבר לא ייקח לו, זה ניצחון קטן של חורף, לא יותר.