לפני שנתיים בדיוק, כשעלמה הייתה בת שנה וחצי, לקראת השעה שמונה בערב המתנו בבית לצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל. השירים השקטים ברדיו בדרך הביתה כבר הכניסו אותי לאווירת התוגה. אבל בבית, עם ילדה קטנה, צריך לשחק. אז שיחקנו. ואז נשמעה הצפירה. אני ומלי עזבנו את המשחקים ונעמדנו עם הפנים מטה. במבטי המושפל ראיתי אותה נעמדת לידינו גם כן. פשוט כך. אין לה מושג למה, אבל כשהיא רואה את אמא ואבא עושים משהו, היא מחקה. וכך נעמדנו שלושתנו, ואני תהיתי מה אגיד לה בעוד כמה שנים כשתשאל אותי למה אנחנו עומדים בעצם. האם אספר לה שאני חושב על החבר שנהרג בשכם, האם אבטיח לה, כמו הוריי לפניי, שהיא לא תצטרך להיות בצבא, האם אספר לה שאני עצוב.
מבוגר ועצוב לו?
הורים עושים הכל כדי שהילדים שלהם לא יחוו עצב. וזה בסדר גמור. התפקיד שלנו הוא להרחיק מהם רגעים קשים כמו אלו. אבל מה לגבי עצב רגיל, סתם כי פשוט לפעמים אנחנו עצובים. סתם כי אנחנו מרגישים תקועים לפעמים, סתם כי יש גשם בחוץ, סתם כי גם אנחנו לא תמיד מקבלים את מה שאנחנו רוצים. אנחנו עושים הכל כדי שיחוו אושר. אנחנו נותנים להם לחוות תסכול וכעס, אבל לא עצב. קצת קשה לנו לקבל שהם יחוו עצב. אפילו לא לרגע.
לפני כחודש טסתי לאירופה. אירופה בשלהי החורף וראשית האביב היא המלנכוליה בשיאה. הגבעות המוריקות מגשם, השלכת בספקטרום רחב של גווני חום וצהוב, המעילים המכנסים אותך בעצמך. ואני מת על זה. באחת הנסיעות התחברתי לנגן שלי ושמעתי כמה שירים "עצובים" שהכנתי לי בעוד מועד. שלא תבינו לא נכון, אני בנאדם מאושר שמאוד אוהב לשמוח. אבל לפעמים אני גם אוהב להיות עצוב. לתת לעצבות לעטוף אותי במתיקות ולהתחבר דרכה רגע לעצמי. שתזכיר לי כמה טוב יש לי בחיים. וכששמעתי לי את אותם שירים עצובים, אי שם הרחק ממשפחתי אליה התגעגעתי, שמתי לב שהאינטנסיביות של החיים לא מאפשרת לי להיות עצוב. אני לא יכול להראות לילדים שלי שאבא שלהם לפעמים לא מאושר. כי העצב, בדיוק כמו האושר, מורכב מרגעים קטנים.
גם כמבוגרים אנחנו מרחיקים כל עצב מחיינו. כמו הילדים, אנחנו חווים כעס ותסכול, אבל מתי בפעם האחרונה הרגשתם עצובים, שלא לומר דיברתם על שריר הרגש הזה עם בן הזוג שלכם. אנחנו שותים, מעשנים ואפילו לוקחים כדורים כדי להרחיק אותו. כמו כל דבר אסור לנו לתת גם לו להשתלט, אבל לרגע קטן זה מותר ואף מומלץ. זה אפילו יכול להיות קצת כיף. כמה פעמים חיכיתם לראות איזה סרט מרגש כדי לבכות קצת, משהו שישחרר רגשות שאגרתם. כי אם אנחנו עצובים מהסרט ולא מעצמנו, אז הכל בסדר.
כשבן הזוג או הילד שלנו עצובים, אנחנו מיד לוקחים את זה על עצמנו. מה אני עושה לא נכון שהוא מרגיש ככה. איפה נכשלתי. אבל היי, זה חלק מהחיים. ואם אין עצב, איך נדע מהי שמחה. ולמרות הכל, עלמה שלי, אני יודע שלפעמים את רוצה להיות עצובה כי אח שלך גונב לך תשומת לב, או כי אני לא מרשה לך עוד ממתק, או כי הילד בגן חטף לך צעצוע. אבל כל עוד זה תלוי בי, אני לא רוצה שתהיי עצובה. לפחות עד גיל ההתבגרות. אפילו שזה חלק מהחיים. אבל אם תהיי, תגידי לי, ואתן לך שנייה לעצמך (רק שנייה). כי אני תפקידי לנגב לך את הדמעות. ולעשות אותך מאושרת.