מיקה, מי כמוך כמוני

למזלי, מיקה כבר ישנה במכונית. כך אני יכול להתבלבל שוב ושוב ולנסוע לקצה השני של העיר רק כדי להבין, מאוחר מדי, שבעצם עברנו לדירה חדשה. בכל פעם אני שוקל לטפס את 86 המדרגות שמובילות אל המקום שאני מרגיש בו הכי נוח ופשוט להישאר שם. אז מה אם אי אפשר לנשום בחדר השינה מרוב חום? בית לא מחליפים.

אבל בסוף אני נכנע למציאות, ומחנה את המכונית באחד הרחובות הצפופים של שכונתי החדשה. הכל רע כאן בעיניי. הכבישים עמוסים יותר, הקיוסקים מלוכלכים יותר והעצים לא צומחים בכיוון הנכון. אפילו העירייה כאן פחות טובה.

הייתי בורח, אבל אני לא יכול לעבור את זה שוב. לא יכול שוב להיכנס לאינטרנט ולחפש דירות כמו מכור שמחפש מנה. לא יכול שוב להתחנף לבעלי בתים שלא מבינים למה דחוף לנו שהקירות בדירה שנחיה בה יהיו לבנים, ולא מפוספסים בשחור. לא יכול לארוז שוב הכל בארגזים. נשארים.

בואי נרגיש כאילו אנחנו בקיבוץ

"בואי", אני אומר לבתי, "הולכים לבדוק מה יש במקום הזה". אני מניף אותה אל המנשא ויחדיו אנחנו יוצאים אל הרחוב. הליכה קצרה מגלה ששוב היינו תמימים. מאחורי בית קטן ותמים למראה מסתתר לו בית ספר גדול. הוא ריק, אבל אני יכול לשמוע בראש את התלמידים רצים ומשתוללים על המדרכה. זורקים תיקים זה על זה ומסתערים על שלל מכוניות היי-טק של הורים שפשוט לא יכולים להניח להם ללכת ברגל.

במעלה הרחוב אני כבר מתחיל לאבד את שמחת החיים. בית כנסת גדול ומפואר ניצב שם, כאילו זה המקום הטבעי שלו. אני מתיישב על ספסל, מיואש. מסתכל על הרחוב הקטן שלנו ומדמיין תהלוכה גדולה בפורים, ספר תורה מוכנס לקול מצהלות חב"דניקים וסתם תפילות יום כיפור רועשות במיוחד. לך תעשה טוסט ביום היחיד שבו הם נזכרים לבקש סליחה.

אבל רק התחלנו, אני מזכיר לעצמי. אולי יש עוד תקווה. ובאמת, אחרי כמה דקות של הליכה אני מוצא אותה. גינה רחבת ידיים. דשא ירוק מקצה האופק ועד קצהו, מתקני משחקים לכל גיל, ארגזי חול בכל מקום ואפילו בוטקה קטן שמוכרים בו ארטיקים. תענוג. "כאן נעביר את הימים שלנו", אני אומר למיקה, "נרגיש כאילו אנחנו בקיבוץ".

מרוצים אנחנו מתיישבים על ספסל בלב ההתרחשויות. הכל מלא במשפחות עם ילדים. אולי הפעם אחרוג ממנהגי ואתחבר איתם, אני מחליט. ממול זוג סבא וסבתא, הורים וילדה שמתעקשת למצוץ את מוט הברזל של הנדנדה, מדברים על ענייני נדל"ן. "אני בשוק כמה החיים באלקנה היו זולים יותר", אומר הבחור הצעיר.

הבת שלי תהיה חופשייה. אני מקווה

אופס, דתיים-לאומיים-מתנחלים. בטח לא ירצו להתחבר עם הווירוס משלום עכשיו. אני עובר להאזין לקבוצה הבאה. "אז מה אם היא חילונית?", אומר גבר צעיר לחבורת נשים. "אוי ואבוי, מה יש לך לחפש איתה? לא יכול להיות כלום בטווח הארוך", עונה לו אחת מהן.
"עזבי אותו", אומרת לה אחרת, "יש הרבה זוגות מעורבים. ככה לפחות היא לומדת על היהדות. יש כאלה היום בורות שאפילו לא יודעות מה זו תפילה".
הגבר הצעיר ממשיך להגן על עצמו. "היא בכלל לא אוהבת לצאת בימי שישי. ולפחות כשהיא איתי היא שומרת קצת כשרות", הוא אומר. "בסוף היא תגלה כמה זה עדיף", מבטיחה לו אחת מהן. "או שסתם תשחק קצת ואז תחזור ותמצא מישהי כמו שצריך. משלנו".

אני מרים את הראש ומגלה שהוא היחיד בכל הגינה בלי כיסוי. אלוהים, כולם פה דתיים. אני ממהר לשים את הידיים שלי על האוזניים של מיקה. היא לא יכולה לשמוע דברים כאלה. נפש עדינה וטרייה כמו שלה צריכה השפעות נכונות. אף אחד לא צריך ללמד אותה תפילות או לחשים אחרים לכוחות עליונים שיגרמו לה להאמין שלנסוע בשבת זה פשע.

אני מתחיל לתהות אם טיול יומי בגינה הזו לא ישכנע אותה שכבודה של בת מלך פנימה, והיא צריכה להכביד על עצמה בשמלות ובכיסויים רק כדי למנוע ממשהו לשייך אותה לעולמות התחתונים.
שהיא לא תבקש רק אם אפשר להפסיק לשים גבינה על השולחן כשמגישים את הסטייק. שהיא לא תאסור נגיעה פתאום.

הבת שלי, אני מחליט, תגדל על עקרונות של שוויון ושל חופש. היא לא תפנה אל השמיים, אלא תסמוך על חוש השיפוט שלה. היא תבחר בעצמה מה היא רוצה להיות, וחופש הבחירה שלה יהיה אמיתי. ואנחנו נקבל אותה בכל דרך שתבחר. כלומר, בתנאי שזו תהיה גם הדרך שלנו.
כולם אומרים שהיא דומה לי, ואני לא רואה שום סיבה למה זה לא יכול לחול על כל תחומי החיים.

"אם את מפסיקה לשיר בבית כי 'קול באישה ערווה' אני מבקש ממך לחפש בית אחר", אני מודיע לבתי, שמתגלגלת מצחוק אחרי שהצליחה לחקות קולות של שיעול. "כשאני הייתי קטן אבא שלי לקח אותי לשמוע את השופר בבית הכנסת, אבל לדעתי את לא תעמדי בחוויה. מסוכן מדי. לא רוצה שתקבלי רעיונות. ניסע לישון באוהל במדבר ונחזור כשתהיי גדולה".

מרוצה מההחלטיות שלי אני ממהר לקום ולחזור אל הספסלים מול ביתי החדש. השקט הוא הפיתרון הטוב ביותר. בלי השפעות חיצוניות, כוחות עליונים ששולטים על חיינו.
שורה של זקנים מסבירי פנים עוברת על פניי, ואני מחייך אליהם בחביבות. "שבת שלום", מברך אותי אחד מהם. "בוא תיכנס, תרביץ איזו תפילה לצאת השבת. ניתן לך כיפה. אל תדאג, גם הילד החמוד יקבל".

לטור הקודם: קחי בקבוק, מיקה
לכל הטורים של נמרוד מירום