דיווח מהשטח: חוויות מהיום הראשון בגן

כשהגענו בתי ואני אל הגן החדש, מיד חיפשתי את הדתי הזקן שמבקש נדבות. הייתי בטוח שטעינו בדרך והגענו לבית הקברות, כי ליד הקיר היו שעונים חבורה של גברים ונשים במיטב שנותיהם, כולם עם דמעות בעיניים.
מבפנים שמעתי קול גבוה של אישה: "כן, מזל שהחופש נגמר, סוף סוף אני נפטרת ממנה קצת". דקה לאחר מכן יצאה האישה עם הקול החוצה, והחלה לייבב. אחד האבות כמעט הניח יד על כתפה כדי לנחם אותה, אבל ויתר.

באותו הרגע הבנתי שיש בעיה. איזה מן ילדים יש לחבורת חלשי האופי האלה? הבת שלי זקוקה לחברה מוצלחת, לילדים שמחים ובטוחים בעצמם שאיתם תוכל לשחק וליהנות, לא לבכיינים.

אבל הגננת, זה הילד התחיל

לא יכולתי שלא לטפוח לעצמי על השכם. לפחות אני לא צריך להעמיד פנים שאני שמח לשלוח את מיקה לגן עמוס הילדים הזה, ועוד אחרי המשפחתון המצומצם מהשנה שעברה.
החופשה המשותפת שלנו הייתה משובחת, אבל לקראת סיומה גיליתי שיכולותיי השכליות התדרדרו עד כדי כך שהייתי צריך לסמן ביומן שעות שבהן אני נדרש לחשוב על משהו שאינו נדנדה, כדי שאוכל להתכונן מראש לאירוע.

מיד כשראיתי את הגננת מתקרבת לעברי, תכננתי למסור לה את בתי ולצאת לחופשי, אבל היא אמרה "רגע, רגע, אבא של... תזכיר לי? תהיה איתה קצת, היא חייבת להתרגל למקום בקצב שלה".
הקצב של מיקה הוא סמבה. היא זזה במהירות ממקום למקום. מיד נכבש מטבח הפלסטיק שעמד במרכז החדר. החלטתי לעמוד במקום.

בתי הייתה בודדה למדי בשמחתה. סביבה היו תינוקות בגדלים שונים שגעו בבכי כמו הוריהם, שעמדו מהצד השני של הדלת. כולם, חוץ מילד אחד שאחז בסכין פלסטיק והסתער על מיקה בצעקות "לא את זה, לא, לא, לא", עם כוונה זדונית ברורה בעיניו. בגלגול אחד הצלחתי להתנפל עליו ולחטוף ממנו את הסכין. ואחר כך עוד אומרים ששמאלנים הם רכרוכיים.

"למה את לא עושה כלום?", נבחתי על הגננת, שהעדיפה לשלוף את הילדון מידיי ולשלוח אותו החוצה אפילו בלי הערה בתיק האישי. את המתח שנוצר היא ניסתה להפיג בשיטה חינוכית מוכרת: התעלמות והסטת תשומת הלב לנושא אחר. "אולי נשמע קצת מוזיקה?", היא צעקה אל כל הילדים הבוכים.

אלה הילדים שיציקו לה בכיתה א'?

לרוע מזלי עמדתי ליד הרמקולים, שהחלו מיד להשמיע צליל אורגנית מיושנת. "אין לכם מוזיקה אמיתית?", התעניינתי אצל אחת המטפלות שניסתה לגרום לאחד הילדים לשתות בעודו מנסה להימלט מבין זרועותיה. "הילדים מתים על זה", היא התעקשה ושילמה את המחיר: הילד ברח.

חצי שעה נוראה לאחר מכן, הוחלט לצאת לגינה. משוחררים מקירות, הילדים יצאו לשבור ולהעיף לכל עבר את כל מה שנקרה בדרכם. ממגבת שמשום מה נמצאה בארגז החול ועד לבית גדול מפלסטיק - דבר לא נשאר במקומו.

מהר מאוד איבדו הקטנטנים עניין בזריקת חפצים דוממים לחלל הריק. הרבה יותר מעניין לזרוק אותם על ילד אחר. בעצם, הבנתי באותו הרגע, הם לא ילדים בכלל. הם יהיו אלה שיגנבו לבתי את ארוחת העשר שלה בכיתה א', ימשכו לה בצמה בכיתה ד', ימציאו לה שמות בכיתה ח' וינסו לשלוח אליה ידיים בכיתה י'.
עם כל הטיפוסים האלה יש לה סיכוי גדול יותר להרגיש בודדה מאשר אם היא תישאר איתנו בבית. האם האפשרות שהיא תפגוש ילד אחד נחמד בין כולם באמת שווה את הטראומה הזאת, שמלווה בצלילי אורגנית חבוטה?

לא ריחמתי על בתי. פשוט חשתי במקומה את כל התחושות הרעות שמספקים הגן ובית הספר. הדמעות היו צפויות. קצת פחות צפוי היה הזינוק שלי למרכז החצר, שם חטפתי את בתי והדפתי לרצפה את כל מי שעמד לידה וצעקתי: "תעזבו אותה, חיות!"
כמה שניות לאחר מכן הבנתי שאולי הגזמתי, אבל אין דבר שאני שונא יותר מאשר להודות בטעויות.

אני בעייתי? אני?

בחוץ, ההורים המשיכו לבכות. בתי הצטרפה אליהם. הדמעות שלי כבר יבשו. הגננת אמרה: "יאללה ביי, לך הביתה, תבואו לקחת אותה בעוד שעה ועדיף שתשלח את אשתך".

תהיתי אם היא באמת מתכוונת לזה או שזו הדרך שלה לרמוז שעדיין לא העברנו אליה את הצ'קים. אף פעם לא סילקו אותי ממוסד חינוכי. הרגשתי כמו הילד הבעייתי שאף פעם לא הייתי.
מה עושים עכשיו? לא הצלחתי למצוא תשובה בראשי המרוקן ממחשבות. בינתיים מיקה כבר נצמדה לפינת הבובות, מסרקת איזו ברבי בקפידה, שוכחת מקיומי. "אל תדאגי, יהיה בסדר", צעקתי לעברה, "לא קל ביום הראשון בגן".

 >> לטור הקודם: אבא נולד הולך לפסיכולוג
לכל הטורים של אבא נולד