ביום שההורים שלי נחתו במדיסון שיחקתי עם עצמי משחק: הימרתי כמה זמן ייקח עד שאשמע מהם את ההערה הראשונה על כמה הבית שלנו מבולגן/מטונף. אבא יעיר על הבלגן, אמא על הטינופת – את זה ידעתי. השאלה הייתה רק מתי.
הבית לא היה מבולגן בכלל וגם לא מטונף. דאגנו לנקות ולסדר אותו לפני שהם הגיעו כי ידענו שיהיה צפוף, שישה אנשים בדירה פיצית של שני חדרי שינה. כשההורים שלי קנו את כרטיסי הטיסה לפני כמה חודשים מצאתי להם חדר להשכרה במיקום ממש קרוב לבית שלנו ובתאריכים שרצינו, והם עמדו להזמין אותו. "עזבו את זה", טל הופיע פתאם מאחורי הגב שלי כשדיברתי איתם בסקייפ, "תישנו אצלנו. נצליח להצטופף עשרה לילות כולנו יחד, יהיה כיף, חבל על הכסף".
"בסדר", הם השתכנעו די מהר.
חשבתי שהוא היה יכול לשאול אותי לפני שהוא הציע, אבל מילא. אם הם ישנו פה זה באמת יחסוך הרבה התארגנויות והקפצות ותיאומים, ותכל'ס זה גם יהיה נחמד שהם יהיו איתנו כל הזמן, בבוקר הם יראו את הבנים לפני שהם הולכים לגן, בכל ערב נעשה ארוחה משפחתית, סבא יספר לנבו ולניצן סיפורים לפני השינה כמו שהם כל כך אוהבים, יהיה גיבושון, צפוף אבל שמח. ובאמת חבל על הכסף, אפשר לחסוך אותו ולבזבז אותו על בילויים.
ואני התכוונתי לבלות. "אני אעשה לכם גוד טיים!" הבטחתי להם, וחודש לפני הביקור צללתי בכל ערב לאינטרנט, תחקרתי ומילאתי טבלת אקסל שחולקה לעמודות "בוקר", "עם הילדים", "אוכל", "קניות" ו"דברים שאבא יכול לעשות בזמן שאמא ואני עושות קניות". בעמודה של אבא שלי היו המוזיאון הגיאולוגי, מוזיאון ההיסטוריה של ויסקונסין, חנות הספרים העצומה "ברנס אנד נובל" והחממות של הפקולטה לבוטניקה. בעמודה של "עם הילדים" היו הליכה על האגם הקפוא, חוויה מופרעת שההורים שלי חייבים לחוות איתנו, ותערוכת דייג גדולה שהתקיימה בסוף השבוע שתיתן להם הצצה לתרבות האמריקאית. חוץ מזה רשמתי בדקדקנות את הכתובות ואת שעות הפתיחה של כל המסעדות הכי מגניבות בעיר, אלה שכבר חצי שנה אני מדמיינת איך הן נראות מבפנים. לקחתי שבועיים חופש מהעבודה ובלילה שלפני הנחיתה שלהם כמעט שלא נרדמתי מרוב התרגשות.
ככה זה היה לחיות לידם ביומיום?
למחרת נסעתי לקחת אותם משדה התעופה, והייתי ילדה שעוזרת להורים שלה עם המזוודות ונוהגת באוטו ומראה להם כמה זול פה הדלק ואיך היא מגהצת בעצמה את כרטיס האשראי בחנות ומתי מותר פה לפנות שמאלה ברמזור. כשהגענו הביתה כולם כבר ישנו, ואנחנו ישבנו שלושתנו במטבח ושתינו קפה, היה לנו המון על מה לדבר, אני סיפרתי וסיפרתי וראיתי איך אמא שלי מקשיבה לי בעיניים נוצצות. לא הייתה ביקורת ולא הטפות מוסר; הייתי מאוד אהובה, וזה היה כיף.
למחרת, כשלקחנו את הילדים מהגן, שתי אימהות שונות בשתי הזדמנויות שונות גררו אותי הצידה ולחשו לי: "נו, איך עם ההורים?".
"כיף!" עניתי בשמחה, ולא כל כך הבנתי למה הן לוחשות.
אחר כך, עוד לפני שעברו 24 שעות מהנחיתה שלהם, אמא שלי שאלה למה אני לא מנקה אף פעם את המעמד של הסקוצ' שליד הכיור (המעמד של הסקוצ' שליד הכיור! בחיי שזה היה החפץ היחיד שלא ניקינו). אחרי זה כאילו נפתח הסכר: היא הזכירה לי להסתרק בבוקר ("זו תספורת שלא מסרקים אמא, ככה זה אמור להיות"), תהתה למה אני מקלחת את הבנים באמבטיה ולא בטוש, ואמרה שעוד מוקדם, למה אני משכיבה כבר עכשיו? אבא שלי, מצדו, ניצל התקף זעם של נבו כדי להרצות לי שהילד לא צריך לקבל כל דבר שהוא רוצה ("בדיוק בגלל זה הוא צורח, אבא, אם הוא היה מקבל את מה שהוא רוצה הוא לא היה צורח"), כששכחתי להביא לגן את המוצץ של ניצן הוא הטיף לי שאני צריכה להיות מאורגנת יותר בבוקר, העיר לי שאני נוהגת יותר מדי בצד ימין של הכביש והסביר לי שכדאי לשטוף מיד כל כלי שעומד בכיור, ולא צריך לחכות שיהיו הרבה כלים.
לפעמים התווכחתי, לפעמים רק גלגלתי עיניים ולפעמים שתקתי. עד לפני חצי שנה גרתי ביחידת דיור מעל לבית שלהם. ככה זה היה לחיות לידם ביומיום? כל הזמן להצטדק או להתעצבן ולהגן על כל בחירה שלי? היו פעמים שאפילו הצדיקו ריב, אבל החלטתי שלא שווה לפוצץ ביקור. שיגידו את כל מה שיש להם להגיד, אני אתנהג הכי יפה שאני יכולה ונעביר את הזמן ביחד הכי טוב שאפשר.
אצלנו במשפחה באים להנות, לא לעזור
וכך, בין הערה מעצבנת לנאום טרחני עשינו כיף חיים. הסתובבנו בכל העיר, עשינו הליכת בוקר בשכונה הכי עשירה כדי להסתכל על הבתים, הזמנו במסעדות את המנות הכי מוזרות וחלקנו את שלושתן, חיפשנו משקפי ראיה בשבילו ונעליים בשבילה, נכנסו להאנגר של אחד מארגוני הצדקה ומצאנו בארגזים ענקיים מלא מציאות שעלו כולן ביחד ארבעה דולר, טעמנו מרק צ'יזבורגר והמון סוגים של פאי וההורים קנו לי מיליון בגדים חדשים. תוך כמה ימים כבר היה לשלושתנו הווי שהובן רק לנו (הסופר של השוטרים, המאבטח במוזיאון שחושב שהוא מדריך תיירים, החיוך המיוחד שמוקדש רק לאמריקאים פלצנים). אחרי הצהריים לקחנו את הבנים מהגן ונסענו איתם לקניון או להסתפר או לחוג קרטה, הסבים קנו לנכדים המון מתנות ודגו איתם שני דגים אמיתיים בתערוכת הדייג. כל ערב טל השכיב את הבנים ונרדם איתם בחדר, אני סידרתי את הבית, והם סידרו את המטבח ושטפו כלים. כשהבית היה מסודר היינו מתיישבים לשתות קפה במטבח ומתכננים את מחר.
"נועל'ה, אולי תישארי היום בבית ותנוחי? את לא צריכה לארח אותנו כל הזמן, אנחנו יכולים להסתובב גם לבד", אבא שלי אמר בוקר אחד.
"השתגעת?" טל ענה לו, "אתה יודע כמה היא חיכתה לזה? היא חצי שנה לא קנתה בגדים, זו חופשה בשבילה יותר משזו חופשה בשבילך".
"ככה תסתובבי גם עם ההורים של טל?" אמא שלי שאלה.
"מה פתאם", טל ענה במקומי, "ההורים שלי לא באים להנות, הם באים לעבוד. אצלנו במשפחה יש אתוס של שירות האחר ולא של נהנתנות".
הוא צודק, חשבתי לעצמי, אצלנו במשפחה באמת באים להנות. אפילו אבא שלי, שהייתי בטוחה שיתרפק על כל רגע עם הנכדים, התנדב יום אחד להישאר לקרוא בבית במקום לבוא איתי לקחת אותם מהגן. לא ציפיתי שהם יציעו להשכיב בעצמם את הבנים ולשלוח את טל ואותי לערב חופשי, כי אני מכירה אותם וגם די דומה להם, וגם אצלי שירות האחר לא עומד בראש סדרי העדיפויות. לעומת זאת, ההורים של טל כבר הודיעו לנו שבביקור שלהם אנחנו טסים לוויקנד זוגי בניו יורק והם נשארים עם הילדים.
אחרי שבוע של בילויים הייתי מותשת. רציתי רק לשבת כמה דקות מול המחשב ושאף אחד לא יפנה אליי, אבל אמא שלי רצתה להראות לי תמונה ששלחו לה בוואטסאפ ואבא שלי שאל איפה המצקת. לא ידעתי איפה המצקת, כי מאז שהם התחילו לשטוף בבית כלים אין לי מושג איפה מונח שום דבר במטבח. גם הם נראו לי פתאם קצת מותשים: הם חשבו שהם באו לנופש באמריקה, וגילו שהם צריכים לקום בשש בבוקר בגלל הרעש שהבנים עושים ולהשתעמם יחד איתי כשהילדים משתוללים במשחקיה. אני חשבתי שאני יוצאת לנופש, אבל גיליתי שלארח 24/14 זה די קשה ושהסבלנות שלי מתחילה להיגמר. בהערה הבאה של אמא שלי כבר התעצבנתי ועניתי לה, והיא התעצבנה וענתה לי בחזרה, וזה כמעט היה ריב, אבל אז טל והבנים הלכו לישון ושלושתנו התיישבנו סביב השולחן של המטבח ושתינו קפה ופתרנו את 20 השאלות של הארץ (הצלחנו 6, אני ידעתי רק מה ההבדל בין פאי לטארט ומה זה קרפיף). צחקנו על איך שביטאתי לא נכון את השם של ראש ממשלת טורקיה, הרגשות הרעים שככו והחלטנו שלמחר לא עושים שום תכניות. טוב, אולי רק למצוא לאבא שלי את החנות עם מגוון הגומיות הגדול ביותר באמריקה. זה החלום שלו, ובאמריקה מגשימים חלומות.
ועכשיו הם נסעו, והבית שלנו קטן מדי בשביל להרגיש ריק. הם יבואו שוב בטח בסתיו, זה לא עוד המון זמן, והם יהיו קצת יותר מבוגרים ויצטרכו אולי טיפה יותר עזרה עם המזוודות. גם בפעם הבאה הם יעצבנו אותי וגם בפעם הבאה יהיה לי כיף איתם. טל והבנים הלכו לישון ואני פותחת את הארון מעל הכיור כדי להכין לי כוס קפה. איזה בלגן, צריך להתחיל להחזיר את כל הדברים למקום.
שלושה דברים מפתיעים בביקור של ההורים שלי
החורף נגמר ביום שהם הגיעו. שמחתי שהביקור שלהם בחורף יאפשר להם לראות איך חיים בשלג, אבל יום לפני שהם נחתו היה חמסין וכל השלג נמס. התבאסתי, אבל אז יומיים לפני שהם עזבו שוב ירד שלג, והספקנו לדשדש בו וגם להיקלע לסופה באמצע הרחוב – וי על חוויית חורף אמריקאית.
מסתבר שהאנגלית שלהם מביכה. להורים שלי יש אנגלית בסדר ולי יש אנגלית גרועה מאוד, אבל כנראה שחצי שנה זה מספיק זמן כדי שאני ארגיש שהם זוג קשישים מגמגמים עם מבטא שצריכים שאני אתערב ואסייע להם במגוון סיטואציות עירוניות יומיומיות.
ברגע שהם נסעו שכחתי כמה הם מרגיזים.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com