בוס יקר, כדאי שתדע: אין כמו אמא עובדת

עד לפני שנתיים, חגית השכנה מהקומה הראשונה הייתה תקציבאית מנוסה בחברת פרסום. היא יצאה מוקדם בבוקר, חזרה מאוחר בלילה, נתנה שעות נוספות כמו מטורפת והשקיעה את עצמה לדעת. עד שהיא גילתה שני פסים על סטיק. אז היא משכה תשעה חודשים עד הסוף, ילדה תינוקת בגודל של דיסק און קי קטן ומתוק, ויצאה לה לחופשת לידה.

 

חמישה חודשים אל תוך חופשת הלידה, כשהיא עמוק בתוך הרהורים על חזרה לעבודה, היא שוב מגלה את עצמה נעמדת בשירותים, מול שני פסים ספונטניים ולא מתכוננים על סטיק. וכך – במקום לקוחות, תקציבים וטלפונים אל תוך הלילה, היא מקיפה את עצמה בחיתולים, גזים, שיניים ושתי קטנטנות מופתיות. כעבור שנה וחצי, היא מבינה שמספיק. הבחורה הזאת, בעלת הרזומה המפואר, מתחילה לשלוח קורות חיים. ומחכה ליד הטלפון.

הרגשה של סוג ב' ואופציה ג'

ארבעה חודשים, עשרות קורות חיים שנשלחו וארבעה ראיונות עבודה בסך הכל. במשרה הראשונה – היא מהר מאוד קולטת שאין על מה לדבר: השעות מטורפות, המרחק גדול מדי והדינאמיקה הקבוצתית לא לה. בשנייה, היא מגלה שזה בכלל לא התחום שלה ויש גבול לפשרה שאחת מסוגלת לעשות. בשלישית, היא כבר קולטת שמעסיקים יעדיפו ילדה בת 20 בלי רחם פעיל היום או בעתיד מאשר אמא לשתיים, מתפקדת ובעלת כישורים.

אבל - יש אבל - כי ברביעית, בשעה טובה - אחרי אינספור תהליכי קבלה, היא מקבלת תשובה חיובית. במקום עבודה שמוכר את עצמו כ"מטפח אמהות". כזה שלא דורש שעות מסביב לשעון. מקום עבודה מסודר, נורמלי, שפוי ויציב. ארבעה חודשים!

פייר? חבל. ועצוב. חבל שארגונים במדינה הזאת טרם השכילו להבין שאין, אין כמו אמא עובדת. עצוב שאישה עם ניסיון, רזומה והכשרה צריכה להרגיש כמו סוג ב', אופציה ג' או סתם להרגיש ז' רק כי היא החליטה ללדת מתישהו בחייה.

אפילו מתעלות על הרווקות

כשאני חזרתי מחופשת לידה של חמישה חודשים וחצי, חזרתי עייפה. מאוד. אבל גם מחושלת, אחראית ומה זה יעילה. כמו שמעולם לא הייתי באמת. פתאום במקום למרוח את הזמן עד שש-שבע בערב, בחצי עבודה, רבע יוטיוב ורבע שיחות עם חברות בפינות קפה ופיקניקים של צהריים על השטיח בעבודה, אני מוצאת את עצמי אוכלת מול המחשב, ממתינה עם הפיפי עד הרגע האחרון ועושה הכל כדי לעשות הכל בזמן.

ולא רק זה. עכשיו כשאני אמא אני רוצה עוד כסף. צדק חברתי – אתם יודעים. חיתולים ותחליפי מזון – אתם יודעים. אז אני עושה עוד עבודה, ואני רוצה עוד להתקדם, ואני רוצה להתמקצע. ואולי לשדרג סטטוס. כי כשאתה הופך להיות הורה, אתה מבין שכסף זה חשוב עוד הרבה יותר ממה שהבנת עד כה. ואתה מבין שכסף לא גדל על עצים, ועל הצלחה צריך לשלם בזיעה. אתה גם מבין כנראה שאתה מתחיל לדבר בביטויים של זקנים. אבל זה כבר לא קשור. היום, יותר מתמיד, אני רואה את העתיד. והעתיד דורש להשקיע בעבודה.

אז נכון, אני מכבה את המחשב על הדקה. ולעיתים, גם דקתיים לפני. אבל אם נכמת את השעות ש"אמא עובדת" עובדת לעומת אישה שאינה ממהרת לאסוף ילדים – נגלה שאנחנו לא רק מתאזנות. אלא יש פעמים שאנחנו גם מתעלות על אחיותינו. בהכללה גסה, כמובן. אבל בהחלט קיימת.

אז מה אם הילד חולה? וגבר לא יוצא למילואים?

זה גם נכון שיש לא פעם בלת"מים – כמו ילד חולה, ילד משלשל, או סתם ילד שלא התעורר בבוקר בזמן. אבל על כל אלה יש גם גבר שעושה מילואים 30 ימים בשנה – וזה במקרה הטוב. וגם בלי לשלוף את קלף הגבר שלא רבים מחבבים – אז בקלות ניתן לטעון שעל כל ילד חולה של אמא - יש גם אוטו תקוע, ערב של אלכוהול שלא התעוררת בו, או סתם אי חשק להגיע לעבודה.

בעיניי, כמות ההיעדרויות מהעבודה היא תוצר ישיר של אופי של אדם. אישה או גבר, שיבריזו מיום עבודה בגין "מיגרנה" קלה בימי הרווקות שלהם גם כנראה יהפכו להיות ההורים שעל כל פיפס קטן שהילד ישמיע – יימלטו לבתיהם. ונהפוך הוא. עובד שהיה מספיק אחראי טרום הביוץ, יידע גם למצוא פתרונות במצבים של הקטנים. זה נהיה יותר קשה עם הזמן, אבל זה עדיין אפשרי.

והנה עוד קטנה גדולה לטובתן של האמהות העובדות: אמא עובדת לרוב תתייחס למקום עבודה כאל נקודה חשובה לשימור. בדיוק בגלל שכל כך מפחיד שם בחוץ, בדיוק בגלל שכל כך קשה למצוא עבודה כשאת עם מטען עודף של ילד או שניים עלייך – יש להניח שמקום עבודה טוב הוא כזה שנרצה לשמר. וכזה שלא נשים עליו קצוץ כי הפכנו להיות אמהות.

רוצה לומר: אם מעסיק רוצה ארגון שמתקתק, מוטב לו לחפש את הנשים עם הילדים. או לכל הפחות – לא לברוח מהן כאילו היו מתכון לכישלון. למה? כי אם הצלחנו לעבור לידה פעילה בלי להרוג אף אחד לידנו, אתה יכול להיות בטוח שנספק לך את הסחורה הכי טוב שאפשר, עד ארבע אחר הצהריים. עלינו.

>> בטור הקודם: בזכות הילדה הזוגיות שלנו פורחת

לכל הטורים של לילי שרצקי אלמליח