גן ילדים (צילום: istockphoto)
4 חודשים בתוך הגן, וסוגיות חדשות צצות | צילום: istockphoto
עברו ארבעה חודשים מאז התחילה שנת הלימודים. הילדים כבר לא בוכים בבוקר, סדר היום כבר מוכר להם, הייתה חגיגת חנוכה מרגשת שבה הילדים השתתפו (או שלא), ואפילו נוצרו כבר חברויות חדשות. הדאגות שהיו לכם עם תחילת השנה התחלפו בדאגות שונות, ועתה אתם מוטרדים בעיקר בנושאים החברתיים של ילדיכם. התופעה של ילד שצריך לרכוש חברים וזה הולך לו לאט, החברים החדשים שלפתע משפיעים לרעה על האוצר שלכם או ילדים שנוהגים בגסות כלפי ילדיכם שלכם – כל אלה ועוד הינן דאגות סביב נושאים חברתיים. 

אני גידלתי ארבעה ילדים שונים. שונים בקצב ההתחברות שלהם, שונים במהירות (או באיטיות) בקצב רכישת החברים שלהם, שונים בהבעת הרגשות שלהם, שונים בטמפרמנט שלהם – ולכן גם אני, בדיוק כמותכם עכשיו, הייתי מוטרדת מכל מיני עניינים חברתיים שקרו בגנים בו שהו ילדיי. מובאות כאן מספר שאלות העוסקות בדילמות אלו. אני מקווה כי יעזרו לרבים מכם.

"להחזיר או לא?"

"בני בן ה-4 התחיל השנה גם עירייה עם ילדים שגדולים ממנו בשנה ואף שנתיים. כבר מספר פעמים שילד גדול ממנו מכה אותו. פעם אחת הוא נגח בו, פעם אחרת נתן לו אגרוף בבטן, ובפעם החמורה ביותר – הוא נתן לו אגרוף באיבר המין. בני חזר הביתה, התלונן שכואב לו ולקח לו הרבה זמן לומר מה קרה. בנוסף, אבא של אותו ילד הוא שוטר והילד הזה אומר כל הזמן לבני שאם הוא יגלה – אז הוא יקרא לאבא השוטר שלו. הגננת אמרה שתדבר ותטפל אך אני אובדת עצות. לא יודעת כיצד אני יכולה להגן על הילד שלי. הבן שלי הוא לא אחד שמחזיר. אני מסבירה שלא משנה מה - תמיד יש לספר לגננת ולאבא ואמא.  
אני זקוקה לעצה המקצועית שלך, טל"

אמא מחבקת ילד בוכה (צילום: ejwhite, Thinkstock)
"אם תספר, אני אקרא לאבא שלי השוטר" | צילום: ejwhite, Thinkstock
טל, ראשית הייתי מספרת את זה לאבא השוטר. אין מה לפחד. מקסימום הוא יצחק עלייך ולא יעשה דבר. בנוסף, וזה הכי חשוב, הייתי מלמדת את בנך להגן על עצמו. לא להחזיר, אלא להגן על עצמו. למה תמיד ללכת לגננת או למבוגר ולספר לו? למה לא לדעת להתגונן לבד. למדי את בנך שאפשר להתגונן על ידי כך שבועטים בחבר כדי להרחיק אותו, שאפשר להתגונן על ידי כך שתופסים את היד שרוצה להרביץ, על ידי כך שדוחפים את הילד שרוצה לדחוף אותי וכדומה. אני נגד ללמד ילד לתת את הלחי השנייה או לרוץ להלשין – אני בעד ללמד אותו להגן על עצמו. בהצלחה.

הילד הבעייתי של הגן

 "לבן שלי, אוטוטו בן 3, יש התקפי זעם קיצוניים. הוא יכול להתעצבן ברגע ולהתחיל להעיף כל מה שנמצא בסביבתו. גם הגננת בגן הפרטי (שכבר למדה ויודעת להתמודד עם הרגעים האלה), מעידה שכשהוא נכנס לאמוק, סף העצבים שלו גבוה וקיצוני משל אחרים בגילו. אני חוששת מאוד שבגן עירייה לא יהיה לצוות המצומצם סבלנות להתמודד ולהכיל אותו, והוא מיד יקוטלג בתור הילד הבעייתי. מה עליי לעשות?"

ילד צועק- משפטים מעצבנים של ילדים (צילום: Leigh Schindler, Istock)
מפחדת שיקוטלג בתור הילד הבעייתי | צילום: Leigh Schindler, Istock
לבנך יש אולי סף ריגוש נמוך. הוא מוצף רגשות ובגלל גילו הצעיר אינו יודע לווסת אותם. את זה את צריכה ללמד אותו. איך? על ידי כך שלא תאפשרי להם לקרות. אני בטוחה שעד היום כבר שוחחתם אתו המון, גערתם בו, הזהרתם אותו, ניסיתם לפייס אותו ועוד ועוד, ואני מציעה לעשות משהו חדש. ברגע של שקט להגיד לו: "לפעמים כשאתה כועס, אתה מתפרץ וזורק דברים וזה ממש מסוכן. אנחנו מפחדים שזה יפגע בך או במישהו אחר. בגלל זה, מהיום, לא נכעס ולא נדבר על זה, אלא נחבק אותך עד שתירגע". זה המלל. 

זמן מה אחרי זה הילד מתפרץ ואתם מחבקים חיבוק דב. משמעו חיבוק בו הגב של הילד צמוד לחזה שלכם. כלומר, שניכם מסתכלים לאותו כיוון. מחבקים אותו חזק, ואומרים לו באוזן: "אני אחבק אותך עד שתירגע". יכול להיות שהוא לא יצליח להירגע. יכול להיות שבמשך שלוש או ארבע דקות הוא ילחם בכם או יבקש שתשחררו אותו. אל תשחררו. ילד רגוע זה ילד שקט ולא נאבק. אם הוא לא מצליח להגיע למצב הזה אחרי כמה דקות, הציעו לו לבוא לשטוף פנים או לשתות מים ותלכו אתו למטבח או לאמבטיה. בלי לדבר על הכעס. בלי להעלות את זה שוב כנושא שיחה. כלום. ואם אחרי שעה הוא שוב נתקף זעם – שוב חיבוק דוב ושוב הירגעות בשטיפת פנים. וחוזר חלילה. החיבוק הזה מעביר לילד מסר שאתם לא תאפשרו לו להשתולל ושאתם עוזרים לו להירגע. זה לא יעלים את התקפות הזעם תוך שבוע וגם לא תוך שבועיים, אבל זה יהיה אימון לבנך לתהליך ההירגעות. בהצלחה.

סרבן גמילה 

"שנה הבאה הבן שלי אמור להיכנס לגן עירייה, וכידוע עליו להיות גמול. הוא יהיה בן 3.5 בכניסה לגן. נכון לעכשיו הוא מבין הכול אבל מסרב להיגמל מחיתולים. האם כדאי להמתין שיהיה בשל לעשות זאת או 'לכפות' גמילה. ומה יקרה אם זה לא יבוא ממנו לקראת ספטמבר?"

אמא יקרה, בנך מוכן כבר מזמן להיגמל. עוד לפני גיל שנתיים הילדים שולטים בסוגרים שלהם ויכולים להתאפק ולרוץ לשירותים. אינני יודעת מה הסיבה לסירוב של בנך. בדרך כלל, אני מצטערת להגיד, הסירוב נובע מטעויות שעשו ההורים בתהליך. או שוויתרו, או שהתייאשו, או שחיכו מדי, או שהפעילו לחץ. אני מציעה שבפסח הקרוב, תורידו לו את הטיטול ואל תשיבו אותו יותר.

הכיני עצמך שבמשך חודש יהיו בבית שלוליות של פיפי ואולי גם ערימות של קקי – אבל לך אסור לכעוס ולך אסור להתייאש. הילד צריך לדעת שאת סומכת עליו וכשהוא ירגיש שמדגדג לו בבטן ויש לו שם פיפי שרוצה לצאת – הוא ירוץ מהר ויקרא לך לקחת אותו לשירותים. זה תהליך. זה לא קורה תוך יום וגם לא תוך יומיים. גמילה מלאה מפיפי לוקחת אפילו עשרה ימים וקקי, עוד כמה ימים אחרי זה. אני לא רואה את ככפייה אלא כלימוד של הילד על סדר חברתי שמתאים לגילו. בהצלחה.

מתקשה להסתגל חברתית 

"הבת שלי נכנסה השנה לגן ובו רוב הילדים כבר הכירו משנה שעברה. היא בחברות טובה עם החברים מהגן הקודם - אבל הם הגרעין הקטן כעת. כשהיא מנסה להתחבר לרוב הילדים שכבר מכירים משנה שעברה, אני רואה שהיא מתקשה מאוד להיכנס לחבורה. דיברתי עם הגננת אבל היא אמרה לי שלא כל אחד חייב המון ילדים סביבו, ואם יש לה כמה חברים – זה בסדר גמור. אני מסכימה אם כי אני רואה שזה מאוד  משפיע על הביטחון העצמי שלה. מה כדאי לעשות?"

מלחמת כריות (צילום: istockphoto)
תארגני מסיבת פיג'מות לבתך ולחברות החדשות | צילום: istockphoto
היי את סוכנת החיברות של בתך. אם יש בנות שבתך רוצה להתחבר איתן, אבל הן לא משתפות פעולה בגן – ארגני להן מסיבת פיג'מות אצלך. צרי כל מיני פעילויות שבנות אוהבות, כאלה שאחר כך יגידו שהבת שלך "קולית" וששווה להיות חברה שלה. שימי לב שלא תגזימי בזה, וגם נסי לבדוק לעומק: האם זה באמת מפריע לילדה או בעיקר לך. ילדים גדלים ולעתים מעדיפים מספר מועט של חברים, או משנים חברים, או נמנעים מדברים שעשו פעם. עברו שלושה חודשים (אני לא מחשיבה את ספטמבר) מאז בתך החלה להרגיש חלק מהגן החדש, ויתכן והיא לא מתמסרת בקלות וגם לא מתחברת כל כך מהר, אבל זה כן עשוי לקרות עוד חודש או עוד חודשיים. הכי חשוב זה שהילדה לא תחוש שאת דואגת, כי אז היא תחשוב שיש אתה בעיה. בהצלחה.

השפעה רעה

"אני לא אוהב את החברות של הבת שלי בת ה-6. הן מהוות השפעה רעה עליה. כל הזמן משמיעות לה מוזיקה של פסטיגלים ומלמדות אותה לשקר ולהתייחס לאנשים באופן בריוני. האם כדאי לי להרחיק אותה מהן, או לקוות שהחינוך מהבית ינצח?"

כן. הרחק אותן מביתך. צריך להבין שההורים קובעים על הילדים. מה לעשות? הם אמנם כועסים על זה ורוצים את תחושת החופש והדמוקרטיה, אבל בבית יש היררכיה של תפקידים. ההורים לא יותר שווים מהילדים אלא יודעים יותר מהם, והידע הזה שמגיע עם ניסיון של שלושים שנה בערך הוא זה שנותן להורים את הזכות (וגם את החובה) לייצר מציאות ממנה הילדים יתפתחו בכיוון אותו ההורים מאחלים להם. אני חושבת שבהחלט יש מקום שתצמצם את פגישות בתך עם החברות האלה. אני מניחה שלא תוכל למנוע ממנה לחלוטין להיות איתן, אבל בשעות בהן אתה קובע את סדר היום של הילדה – צמצם את השפעתן עליה. בהצלחה. 

גם לכם יש שאלה למיכל? כתבו לנו: family@mako.co.il

>> לכל הטורים של מיכל דליות

לכל כתבות המגזין