"מתברר שאני אישה אמיצה"

לא להאמין, אבל ביקשו ממני לכתוב טור שבועי. טור ממש אישי משלי; לא טור של ביקורת קולנוע (עוד תלמדו לדעת כמה אני אוהבת סרטים) ולא טור על אוכל ומסעדות (עוד תשמעו כמה אני אוהבת אוכל, ולאכול...), אלא טור משלי שיושיב אותי (כן, כן גם אני היפראקטיבית, מה לעשות?) כמה שעות מדי שבוע כדי לשתף אתכם במחשבות שלי.

לספר לכם קצת עליי, על ילדיי ונכדיי, על מה שקורה כאן בארצנו הקטנטונת, מה מכעיס אותי, מה מעציב אותי ומה גורם לי שמחה, קצת הרהורים, עבר, הווה ועתיד – בקיצור, חופן מיכל דליות.

"גדלתי קצת כמו בן"

כשאני חושבת על התחלות, אני חושבת על אומץ. מתברר שאני אישה אמיצה. לא חשבתי על זה הרבה כשהייתי בחורה צעירה ואפילו אם צעירה לארבעה ילדים, אך ככל שעובר הזמן ואני יכולה להסתכל אחורה אל העבר ולהבין שבהרבה מצבים בחיי פעלתי באומץ - זו כנראה עדות לכך שאני אמיצה.

ניסיתי להבין האם זה בגלל שגדלתי עם שלושה אחים? אולי. שני אחים בוגרים ממני ואח אחד צעיר אשר הקיפו אותי לכל אשר הלכתי. הם "קבעו עליי", רבו איתי ועקבו אחריי. נו, אחים-בנים ששומרים על אחותם היחידה. אז גדלתי קצת כמו בן, אין ספק, ואולי זה תרם לכך שאני אמיצה? אולי.

ואולי בגלל שהוריי השכילו לחנך אותי כך שיהיה לי אומץ? אולי, בהחלט. וברצון אתן להם את הקרדיט הזה.

להיות אמיץ זה לא אומר לא לפחד. יותר מזה: להיות אמיץ אומר לפעול למרות הפחד. לפחד זה בסדר ולפעמים אפילו טוב, הבעיה היא כשהפחד משתק. יש כל כך הרבה סיבות לפחד: לפחד שלא יאהבו אותי, לפחד שאכשל ואז ילעגו לי, לפחד איך אראה בחוץ, לפחד איך אראה בעיני עצמי, לפחד שהחוב גדול מידי ושבן הזוג יעזוב, לפחד שהעובר לא תקין ושהלידה תעבור בקלות, לפחד שהילדים לא ייפגעו ושההורים לא יסבלו בזקנתם, לפחד שלא אפוטר ומה אעשה בלי עבודה, לפחד מהחושך, מהעוני, מהעצב ומהבלתי ידוע.

יש די והותר סיבות לפחד. והאמת? אנחנו לא אמורים לא לפחד כל הזמן. אנחנו אמורים לדעת להתמודד עם הפחד.

"תגובת ההורים משפיעה על הכל"

תראו למשל ילדים ופחדים: חושך, מפלצות, פצעים, זרים, רעש, פרידות – כל כך הרבה סיבות יש להם, לקטנים שלנו, לפחד. ולכל שלב התפתחותי של הילדים יש פחדים משלו בדיוק כמו שלנו, ככל שאנחנו מתבגרים, יש פחדים נוספים.

דמיינו את עצמנו כילדים קטנים: הרי היינו כמו עולים חדשים בעולם לא מוכר, עולם של מבוגרים. כשם שהילד הקטן שלכם אינו מבין את העולם הזה ונאלץ לעמוד מול אירועים שחדשים לו ושהוא לא יודע להתמודד איתם, כך בדיוק היינו גם אנחנו. רעש פתאומי, הורים רבים וצועקים, בלון מתפוצץ, קולות מלחמה ולא חשוב באיזו ארץ כי זה הרי אצלנו בסלון – כל אלה הם אתגרים חדשים ולא מוכרים איתם הקטנים צריכים להתמודד ולעיתים גם אנחנו המבוגרים.

תבינו, התגובה של ההורים לא רק משפיעה על ההתמודדות של הילדים עם הפחד, אלא גם על היווצרות הפחד עצמו.
כמו כל ילד קטן, הייתי גם אני תלויה בהוריי על מנת לפרש אירועים שונים בחיי ולהגדיר את הרגשות שלי. ולכן, כשאמא שלי לא רצה כמו מטורפת כשאני דרכתי על מסמר (זה קרה ממש כשהייתי בת ארבע, בחצר של דודים) אלא הרימה וחיבקה אותי ואמרה לי בקול שקט "תיכף ד"ר לנדאו יטפל בך והכאב לגמרי יעבור" זה עדיין כאב לי, אבל בטחתי בה שהיא אומרת אמת ושכנראה אני יכולה לשרוד את המצב הזה.

וכשביקשתי לעשות מה שאחי הגדול עשה ואמא שלי לא הסכימה, היא לא פחדה שאפתח קנאה חסרת תקנה לאחי או שאחשוב שהיא מפלה אותי, כי היא האמינה שילדים הם עם חזק שיכול להתמודד עם תסכול זמני. והיא צדקה, כמובן.

לא אמרו לי "אל תפחדי" כי הרי פחדתי ולפחד מותר, אמרו לי "את פוחדת/כועסת/עצובה/נכשלת אבל זה יעבור ואני יודע/ת שאת יכולה להתגבר".

"ההורים שלי לימדו אותי להעז"

והנה, אני עומדת שוב בפני התחלה חדשה, התחלה שדורשת אומץ.
על שלושה דברים אני חושבת כשאני רואה התחלות: אופטימיות, אמונה בעצמי ואומץ. אלו הם שלושת האל"פים (א') שלי, לאורם חונכתי ולאורם חינכתי את ילדיי ועתה אני מנסה להעביר זאת הלאה והלאה והלאה.

ולא חשוב מאיזה א' מתחילים: אמא ואבא שלי התחילו מאומץ. הם היו בטוחים שאני יכולה להתגבר על מכאובי גוף וגם על מכאובי נפש ולכן לימדו אותי להעז. מכיון שהעזתי היתה לי גם אמונה בעצמי ולכן הייתי אופטימית. הוריי ידעו, בדיוק כמוני היום, שלהכשל הרי אכשל מידי פעם, זה ברור, וזה באמת מה שקרה בחלק גדול של החלטות שלי לאורך חיי.
העניין הוא לא הכשלון, אלא המהירות בה אנחנו קמים וממשיכים הלאה.

כשנישאתי, הייתי מאוד אופטימית ובעלי היה טיפוס פסימי. ההורים והחיים לימדו אותי שאני יכולה ללכת עם שיר בליבי (אפילו אם נפלתי, נכשלתי, לא קיבלתי ולא התקבלתי) ואת בעלי החיים לימדו שהמצב קשה ושאדם צריך כוחות כדי להתחכם לחיים, לא כדי להאמין בהם.

מאז נישואינו עברו הרבה מאוד שנים ואני גאה לספר לכם שיש לי השפעה טובה עליו: היום בעלי מוכן להודות שהוא אופסימיסט: לא פסימי כקודם ומוכן, מדי פעם, להתמסר לשמחה. גם זה טוב! סימן שהיתה לי השפעה טובה גם עליו ולא רק על ילדינו.

ועכשיו, כבר כמה שנים, אני מעבירה את המסר אליכם ומאחלת לכם אומץ, אופטימיות ואמונה פנימית חזקה שאתם יכולים, בדיוק כמוני.

 מיכל דליות מגישה: עצות טובות להורים