הרגל 1: מקשיבים למדריכי הורים/ ספרים/ שכנות
אני מודעת לכך שיש בסעיף הזה מן המקל בגלגל של עצמי, ועדיין יש בצדו נימוק מושכל: מצד אחד, הסביבה והחברה התחרותית שאנו חיים בתוכה מלאות ביתרונות שמאפשרים לנו מימוש עצמי, רצון ל"עוד", ל"הכי", ל"יותר ", ל"מושלם". הבעיה היא רק שהמחירים הרבים כל כך שבלהיות הורים ואנשים תחרותיים הם אלו שבסופו של יום, נותנים לנו תחושה של תסכול ובדידות איומה.
השבט של פעם, זה שבתוכו גידלנו את ילדנו, תרמנו זה לזו, עבדנו בשביל מטרות משותפות - השבט הזה כבר לא קיים. אנחנו דואגים לביתנו, עושים רק לצרכינו, מפנקים ומטפחים רק את צאצאנו. וכמה שאנחנו יותר לבד אנחנו פחות יודעים, פחות מחוברים לעצמנו ולאינטואיציות שלנו, לאותו שבט שממנו ינקנו כוח - ואז אנחנו צריכים מטפלים, מדריכים, וכל מיני יועצים ויועצות שיתנו לנו הרגשה שאנחנו לא לבד, שאנחנו מובנים, שאנחנו יודעים.
שלא תבינו לא נכון, להתייעץ זה מצוין, גם לקחת עוזרת בית או מורה פרטי לילד, אבל אל תיכנעו לרצון שלכם להיות הכי טובים ולגדל את הילדים הכי טובים, לנצח בתחרות המשונה שהחיים המודרניים מביאים. אל תתנו לו לקחת לכם את האינטואיציות העמוקות שקיימות בכל הורה.
אתם ורק אתם יודעים כשמשהו לא בסדר עם הילד שלכם, מה חשוב ומה פחות, ואתם גם יודעים מתי אתם זקוקים לעזרה או הכוונה. אבל אל תתבלבלו בתפקידים. להורות אין אאוט-סורסינג, ולפעמים יותר מדי יועצים, מאבחנים, מטפלים, ספרים, אימהות בגינה, סבתות דעתניות ושיטות חדשות - כל אלה רק מפריעים ומטשטשים לכם משהו שהוא שלכם מלכתחילה. ותעשו לעצמכם ולילדים טובה - תחזירו קצת את תחושת השבט, ההנאה ולא התוצאה, התרומה, המועילות, השייכות למשהו גדול יותר מכסף או הצלחה או ניצחון.
הרגל 2: כופים על אנשים להתלהב מתמונות של הילדים
אין ספק שהילדים שלכם הם פאר היצירה. מבט אחד בהם יכול לעצור את התנועה ברחוב. העיניים הגדולות והחכמות, השיער הבתולי, המילים הראשונות - המתיקות בהתגלמותה. מה, לא נחלוק את כל הטוב הזה עם העולם? הפייסבוק והאינסטגרם מחייבים עדכון שוטף ואובססיבי של תמונות האמבטיה, הטיול לשלג, תחפושת הפורים ורכיבה על פוני. יוצאים בערב עם חברים? הילדים בבית ישנים תחת השגחתה של בייביסיטר חובבנית שעולה 40 ₪ לשעה? אין זמן טוב מזה להראות תמונות שלהם.
אז הנה האמת: הילדים שלנו מעניינים בעיקר אותנו, במקרה הטוב אולי גם את סבא וסבתא שלהם, וגם בזה אל תהיו בטוחים. אין שום דבר מלהיב בסיטואציה שבה אנחנו דוחפים את הנייד שלנו לפרצופו של אדם ומחכים לתגובה, שלא מאחרת להגיע, שאין! תינוק כזה עוד לא יצא לו לראות.
אולי נחכה שיבקשו לראות תמונה? בואו נשאל את עצמנו האם ליבנו אכן נמס למראה של ילד של מישהו אחר? ואולי נודה לאבולוציה שיצרה לתינוקות שלנו ורק שלנו את המתיקות הספציפית שתפתח את הלב שלנו בלבד, כדי שיהפכו להיות משוש חיינו וכדי שאנחנו נוכל להמשיך ולטפל בהם בשגרה השוחקת כל כך. אגב, בגיל ההתבגרות זה כבר הרבה פחות מתוק. בהצלחה עם שומר המסך. תצטרכו הרבה עבודה עם הפילטרים.
הרגל 3: ממהרים להתערב בשעת קושי
אמא יושבת על הספסל בגינת המשחקים, ילד משחק, אמא שומרת מרחוק, ילד רואה ויודע איפה אמא, ואז פתאום מתרחשת הדרמה: ילד נופל/ עוקפים אותו בתור למגלשה/ נתקל בקושי... שלא נדע.
אמא יקרה, זו שמזנקת כאיילה, פורצת אל מגרש המשחקים עוד לפני שילדך הצליח להבין מה קורה, מרימה אותו (בתוספת המשפט המהמם ״ לא קרה שום דבר״ כפול 5), מתעקשת בשבילו על תורו במגלשה ומחזירה לו את הטרקטור שהילד הקטן חטף לו.
זה נכון גם לגבי אותה אמא שמתקשרת לגננת או למורה כדי ״לחשוב ביחד״ איך אפשר לתת לילד תפקיד יותר מרכזי בטקס חנוכה, ולאמא שמאיימת על הילד שמציק לבן שלה, ולאמא שמתקשרת ל"טפל" במ"כ בצבא, במרצה באוניברסיטה, באישה שבחייו.
בכל שלב התפתחותי של הילדים אנחנו שם עבורם, אבל יש הבדל עמוק בין הורה שקופץ מוקדם מדי לפתור לילד שלו את הבעיה לבין הורה שנותן תמיכה מוראלית מאחור, אבל גם ספייס.
הילד שיתמודד עם הקושי ואפילו יפנה להורה לעזרה (גם זו התמודדות), הוא הילד שיגדל להאמין בעצמו, יידע להתמודד, יהיה מוכן יותר לחיים, הרבה יותר מאשר הילד שמבחינתו כל קושי זה רק פרומו לאמא שקופצת לסדר את העניינים. אז תעשו לעצמכם ולילד טובה, שבו קצת על הספסל ותנו לו לפגוש את החיים ללא תיווך.
הרגל 4: משתפים פעולה עם כל קבוצות הוואטסאפ
די! או שתפסיקו או שתקבעו פגישה אמיתית, כזו שבאמת מדברים בה. אי אפשר שכל אחת תכתוב ״מהמם״, ״רעיון מצוין״, ״חחח״, ״מצטרפת ל-חחח״. הזמן שלכן לא יקר לכן? והזמן של אחרים? והאנרגיה? אם ניקח את הזמן היומי שאנחנו מבלות בקבוצת וואטסאפ "צופים כיתה ד"/ "שלום כיתה א"/ "אמהות של חברות הכי טובות" ונעניק אותו לילדים שלנו, העולם יהיה מקום טוב יותר.
אגב, הסעיף הזה כתוב בלשון נקבה, כי כל הגברים עזבו מזמן את קבוצות הוואטסאפ. גבר שעוזב קבוצת וואטסאפ הוא גבר גבר, אם אני אעזוב קבוצת וואטסאפ אני ... עזבו. אין אשה שיכולה לעזוב קבוצת וואטסאפ מבלי להרגיש שהיא תוקעת סכין בגב האומה, מה שיוביל בוודאות לנידוי חברתי שלה ושל ילדיה. פמיניסטיות, לטיפולכן (אולי תפתחו על זה קבוצה).
הרגל 5: מצלמים באובססיביות מסיבות וטקסים
אנחנו כל כך מורגלים לשלוף מצלמה בכל פעם שאנחנו מתרגשים, צוחקים, נהנים, חווים. זוהי מלחמת העתיד (מה שהם יזכרו) מול ההווה (החוויה שמתרחשת בזה הרגע).
אני עוד שייכת לדור הדינוזאורים, שעבורו הפעולה של צילום או תיעוד וידאו היא הפרה של החוזה הסמוי שנוכח ברגע, חוזה שאומר בערך כך: ״אני (הילד) אתן לך רגע קטן, אינטימי, חמקמק, מרגש, שלך ושלי, ואתה רק תהיה, תתפעל, תהנה, תתרגש. אני ואתה ברגע קטן, רק שנינו, לא משנה אם מסביב כל הגן מופיע או כל הכיתה".
נכון שנרצה לזכור את הרגע, ונכון, המצלמה עושה עבורנו את החלק הדוקומנטרי, אבל היי - בואו נשאיר שם גם את הקסם, את החוזה הסמוי השווה ביותר שיש לחיים להציע: אני אתרגש ממך והזיכרון שלך אולי לא יהיה גרפי, אולי לא תזכור מה לבשת או איפה היינו, אבל את התחושה שהתרגשו ממך אף מצלמה לא תוכל לתעד, והיא זו שתלך אתך אחרי ששכחת כבר שהיה לך יום הולדת 3 והתעוררנו בבוקר עם הפיג׳מות והפתענו אותך ליד המיטה.
הרגל 6: מקפידים ללכת לגינות/ פסטיגלים/ ג'ימבורי
אם היה ספר הוראות הפעלה להורה המושלם בעידן המודרני, בפרק "שעות הפנאי/ העשרה/ בידור ילדיך" היו מופיעות מגוון פעילויות מומלצות להורה ולילד. הפרק הזה, אגב, הוא אלמנט חדש יחסית בהתפתחות החברה האנושית והוא הולך ומחמיר מדור לדור, כי אין ברירה, מישהו צריך לקנות את כל צעצועי ההתפתחות, ללכת לחוגי היוגה לתינוקות ולהעשיר את הפעוט בשפה שניה או שלישית.
הבעיה מתחילה כשההורה שונא פעילות מסוימת והילד, מה לעשות, זקוק לה כדי שחלילה לא תינזק התפתחותו, כדי שאני ארגיש אמא טובה, כדי שהשכנות לא ירכלו, כדי שלא תחסר לו לפעוט אף לא חוויה אחת בספר החוויות. אז מה אני עושה אם אני שונאת ללכת לגינה או לשחק במשחקי קופסה או במשחקי דמיון שבהם אני טרקטור והוא מערבל בטון?
כשאנחנו עושים איתם משהו שאנחנו לא מושקעים בו ונהנים ממנו, אנחנו מפספסים את כל העניין ובסך הכל מסמנים "וי" במשבצת הפנאי בספר ההורים הטובים. ואז גם דעתנו מוסחת ביתר קלות לטלפון, לשעון, להורים אחרים. אנחנו לא שם, לא באמת.
החוויה של להיות עם מישהו, כשהוא מצדו לא לגמרי אתנו, היא חוויה שמצלקת את התפיסה הבסיסית של אינטימיות. זה ידוע, זה נחקר, וזה הכי הגיוני אם טיפה חושבים על זה. אז כן, זה בסדר גמור סתם לחתוך סלט ביחד או לשיר שירים, זה בסדר לרקוד במטבח ולתופף על צלחות פלסטיק, זה בסדר לצאת לשדה לקטוף פרחים ולתת להם שמות של ילדים מהגן, או סתם לעשות פרצופים מול מראה. או ללכת לשטוף את האוטו ביחד, או להדיח כלים, או לקפל כביסה.
זה לא חייב להיות "וי" בשום ספר, זה לא צריך להיות ״יום כיף״ מייגע. אלו יכולות להיות חמש דקות של יציאה מהאמבטיה, עיטוף במגבת לבנה ומשחק שבו נדמיין שאתה התינוק שלי למרות שאתה כבר בן חמש ויש כבר תינוקת חדשה שנולדה אחריך. אל תעשו דברים שאתם לא אוהבים עם מישהו שאתם נורא אוהבים. אף אחד לא נהנה מזה.