הבן הבכור שלי בן 4, יש לו אימא בת 35 עם שיער לבן וזה נראה לו טבעי לחלוטין. מעולם הוא לא שאל אותי או ציין שהשיער שלי שונה מהשיער של מרבית הנשים בגילי שנמצאות סביבנו. ההתרגשות היחידה שלו מצבע שיער כלשהו הייתה כשפגש לראשונה את השיער הכתום זורח של הבייביסיטר שלו.
מה שמדהים עם ילדים בגיל הרך זה שהם תופסים את המציאות באופן נקי, כמו שהיא, בלי פרשנויות מורכבות או דעות קדומות או הבניות חברתיות ואינטרסנטיות. בשנים האחרונות עברתי תהליך מאוד משמעותי עם עצמי. יש לי שיער לבן מגיל 23 וצבעתי אותו בשלל צבעים באופן קבוע פעם בחודש. אצלי לא מדובר בשערה לבנה פה ושם אלא במרבית השיער. אחרי שנים רבות של שיעבוד לצבעי שיער, בעידודו של בעלי והספר שלי, הפסקתי לצבוע את השיער. אחרי שנה של גידול וקיצוצי קצוות - המהפך הושלם ובשנתיים האחרונות אני מסתובבת עם צבע השיער הטבעי שלי בלבד.
להסתובב עם שיער לבן מעורר תגובות מעניינות מסביבי שכל פעם מחדש גורמות לי לתהות על התפיסות החברתיות שלנו לגבי יופי, שגם אני הייתי שבויה בהן עד ממש לא מזמן. קחו לדוגמה את הפעם ההיא בחתונה של גיסתי, כשישבתי על ספסל עם בני בן השנתיים ואחת האורחות שאלה אותי אם אני סבתא שלו. הורדתי את
משקפי השמש בתדהמה ושאלתי אותה ״את רצינית?״ והיא חזרה שוב על אותה השאלה. היא הייתה רצינית לגמרי.
חברה שישבה לידי אמרה שכמעט רצחתי אותה במבט שלי. לא אשקר ואומר שהייתי די קרובה לזה. אני בהחלט
מודעת ל"עובדה" שהשיער הלבן נותן לי לוק מבוגר יותר אך לא עד כדי סבתא עם נכדים. גם לא סבתא צעירה.
בתרבות המערבית שיער לבן משמעותו זקנה ואנו הנשים עושות מאמצים כבירים כדי לא להיראות זקנות. צבע השיער נקבע על ידי פיגמנט הקרוי מלנוציטים ומקורו בשורשי השיער. ככל שעולים בגיל, רמת המלנוציטים פוחתת עד שהיא פוסקת לחלוטין וזה מה שגורם לקבלת מראה לבן לגמרי. תהליך זה מתחיל בממוצע בשנות השלושים לחיינו, כך שהמשוואה ״שיער לבן שווה זיקנה״ איננה רציונלית. קראתי במאמר בנושא כי בשבטים לא מערביים מסוימים, בהם תפיסת היופי שונה, שיער לבן בכל גיל מעיד על תבונה - שיער בינה במקום שיבה.
אימצתי את הגישה.
אני לא באמת יכולה לספור את מספר הפעמים שנכנסתי לרשתות הפארם למיניהן ואחת מהעובדות החביבות הפנתה אותי לעבר המבצעים על צבעי השיער. הרי אם עמדתי באזור טיפוח השיער, מה בדיוק עוד יש לי לחפש שם, הא? התופעה הזו הייתה נפוצה בעיקר בתקופת הגידול בה חיכיתי שהשורשים הלבנים יהיו מספיק ארוכים כדי להסתפר לאורך לא קצר מדי. כי גם שיער לבן וגם תספורת קצוצה היו שינוי גדול מדי עבורי. מי שלא ידע שמדובר בתהליך, אוטומטית הסיק שאני מוזנחת או לא מטופחת ויש לתקן את המפגע החברתי בהקדם. מודה שגם אני הייתי מתוסכלת כשהסתכלתי במראה וראיתי את עצמי כך. וזה מעוות לחלוטין כי אני, שידעתי שיש מטרה מול עיניי ושאני לא מזניחה את עצמי, חשתי בושה כשיצאתי מהבית. המשוואה ״שורשים לבנים שווה חוסר טיפוח״ מושרשת אצלנו עמוק.
גבר מאפיר נראה סקסי, אישה מאפירה נראית עייפה
לפני כשנתיים נרשמה "דרמה" גדולה בצהובונים הבריטיים כאשר פורסמה תמונה של הדוכסית מקיימברידג׳ קייט מידלטון עם שורשים לבנים. בעוד שהספר שלה פוטר לאלתר, היו דווקא כמה וכמה כותרות אוהדות שציינו ״איזה כיף לראות שהיא אנושית כמונו״.
תחשבו לרגע על מספר הגברים המפורסמים האפורים/לבנים שאתם מכירים לעומת מספר הנשים. בנאום שנתנה הילארי קלינטון בשנת 2001 באוניברסיטת ייל היא אמרה: ״הדבר הכי חשוב שאני חייבת להגיד היום הוא ששיער משנה. השיער שלכם מעביר מסרים משמעותיים לאלה שסביבכם: אילו תקוות וחלומות יש לכם עבור העולם ואילו תקוות וחלומות יש לכם עבור השיער שלכם. שימו לב לשיער שלכם, כי כל האחרים סביבכם גם ישימו״.
הילארי קלינטון, שידועה בהשקעה ובקפדנות השיער שלה, חגגה באוקטובר האחרון 69 שנים להולדתה. כשבעלה ביל קלינטון התמודד ונבחר לנשיאות בשנת 1993 הוא היה בן 46 ושיערו היה אפור לחלוטין. אני מסכימה ששיער משנה ובעל משמעות רבה, ולא יכולה שלא לתהות על המסר שהיא בוחרת להעביר לנשים דרכו.
התגובות המעניינות ביותר שנתקלתי בהן הן דווקא מנשים מבוגרות, לרוב בנות 55 ומעלה שאמרו לי ״זה מאוד יפה אבל לי אין אומץ״ או ״אני עוד לא מוכנה לזה״ או "עליי זה לא ייראה יפה". להיות טבעית דורש אומץ. לא מזמן
שוחחתי עם אישה בת 54 שהשלימה את המהפך לשיער אפור לפני 5 שנים וכל מפגש שיש לה עם אמה בת ה-85 שצובעת באופן קבוע, היא ננזפת שתחזור כבר לצבוע. גם הסובבים והאהובים בקרבתי תוהים האם השינוי הזה הוא כאן כדי להישאר.
חברה טובה שאלה אותי כבר כמה פעמים: ״אז את בטוח סגורה על זה ?״ או "תגידי מה קורה עם השיער?" או אותו אח גדול ומאפיר בעצמו טוען שאני ״מאגניבה תל אביבית״, וזה סתם טרנד שיחלוף לו. חשוב לציין שיש גם הרבה תגובות חיוביות ומפרגנות בעיקר על התעוזה ועל הלוק האצילי שזה מקנה לי. וכך, לעתים מבלי להוציא הגה מהפה, אני נתפסת כבעלת ניסיון וזה גם משרת אותי.
קשה לנו לקבל את השינויים בגוף שלנו. מבנה, משקל, קמטים ועוד. אין ספק שגם לי קשה לקבל חלק מהם אבל בתחום השיער הגעתי למסקנה שאני נמצאת במלחמה מתמדת עם עצמי וזה פשוט התיש אותי. אין באמת כל סיבה הגיונית למלחמה הזו. אני יכולה לנסות ולהסתיר אבל מדי חודש השיער הלבן צץ ומבצבץ לו, ומזכיר לי ״אני פה״ ואי אפשר באמת למחוק אותו.
בזמן האחרון אני רואה הרבה נשים שמתמסרות לאמת השיער הלבן שלהן ונתקלת בכתבות שונות שמדווחות על התפשטות ה"תופעה". זה מאוד משמח אותי. אז נכון שעדיין יש ימים שאני מרגישה שאני רואה את קרואלה דה ויל במראה מולי אבל תהליך של קבלה עצמית הוא מורכב ולא קורה בין לילה. מה שבטוח הוא שהחלטתי לחבק ולקבל את השיער הלבן שלי באהבה כי זה חלק בלתי נפרד ממני וזו האמת שלי. להיות אמיתי ונאמן לעצמך הם ערכים שאנחנו מחנכים את ילדינו על פיהם במשפחה שלנו.
אורית הורוביץ בר-עם, 35, היא אמא לשניים, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי לגיל הרך מאוניברסיטת תל אביב. מומחית בגמילה חיובית - מחיתולים. "גומלים ונהנים. כי גמילה מחיתולים לא חייבת להיות עסק מסריח"