יש לי תכונה שדי מצילה אותי בחיים האלה: ככל שהנסיבות מלחיצות יותר, כך אני נעשית רגועה יותר. זה מוזר במיוחד לאור העובדה שבעיקרון אני בחורה נוירוטית, שלא לומר נסערת תמידית, אבל כשדברים מתחילים להשתבש בטירוף, דווקא אז אני נינוחה ושלווה ברמות אחרות.
אין לי הסבר לתופעה הזאת – אולי מדובר במנגנון הדחקה משוכלל, אולי האופטימיות משתלטת עליי בדיוק כשאני הכי זקוקה לה – כך או כך, בזכותה אני מסוגלת, למשל, לכתוב עכשיו בריכוז רב בזמן שמעליי רועמים בומים שנשמעים קרובים כל כך, עד שקודם נדמה היה לי שהלב שלי התפוצץ.
ועדיין אני פה בחתיכה אחת, דבר שבהחלט דורש התנצלות בפני אורי משגב מ"הארץ": סליחה, אורי; סליחה על זה שאני לא מתה, סליחה על שכיפת ברזל מגינה עליי, שהרי מדובר בהמצאה ש"ברמה האסטרטגית גורמת נזק כי היא מאפשרת לישראלים ללכת בלי ולהרגיש עם, גם לנפח את הקורבניות והמסכנות לשיאים חדשים, וגם להמשיך בחייהם בנוחות יחסית", סוף ציטוט.
אז מה, אורי, רוצה ללכת עם ולהרגיש עם, ממש לחוש על בשרך את שדה הקרב? לא ידעתי שפעילי שלום מתחרמנים ממלחמות.
תסדרו לי מהר איזה פאנל
הבוקר הוכרזה הפסקת אש; באופן מפתיע, היא הייתה חד צדדית. בדיוק אני רואה עכשיו מבזק: "אזעקה באזור אשקלון נשמעה אחרי שהסתיימה הפסקת האש", וזאת בניגוד לאזעקה שנשמעה במועצת אשכול לפני שהסתיימה הפסקת האש. אין על האמינות של החמאסניקים, אני אומרת לכם, אם נגיד אתם מתכננים לקנות רכב, אז רק מרעול פנים עם רובה ודגל ישראל שרוף.
לא שגדעון לוי וחבריו אמינים עליי יותר; אם גם קודם לא היה בהם שמץ של אמת או תחכום, עכשיו הם בכלל פאתטיים להחריד. תנו לי לנחש איך בוחר עיתונאי-שמאל ממוצע את נושאי הטורים שלו; ודאי יושב הוא בחדרו וחושב – אוקיי, איך אני מגיע לטלוויזיה, לעזאזל? כבר שבועיים לא הזמינו אותי לרטון בשום פאנל, מה אני עושה בנדון? אהממ, פרובוקציה, פרובוקציה, פרובוקציה, איזה קונצנזוס בא לי לנפץ... יש לי! כיפת ברזל! הרי זה הפיצ'ר הכי חם עכשיו, כולם אוהבים אותה, ובכן, אכתוב משהו בגנותה ואקבל לפחות שלושה שבועות של תשומת לב וקריצה מהבוס במטבחון. אין ספק, אורי משגב יודע את העבודה.
כמובן שהתעוררה מהומה, וכמובן שגדעון לוי מיהר לשחרר את מאמר הטייסים, כי אם יש אתוס שיכול לנצח את כיפת ברזל, הרי זהו חיל האוויר בכבודו ובעצמו. "הטובים לטייס", אתם אומרים? ובכן, גדעון לוי חשב על כותרת אחרת - "הרעים לטייס"! נה! לשיטתו, טייסי חיל האוויר הם לא מלח הארץ אלא רוצחים עם כנפיים, כן, נחום ברנע, הטייסים הורגים ילדים בלי לחשוב, הבו לי עוד זמן מסך ואגיד גם שזכותם ואף חובתם של הפלשתינים ליידות אבנים ביהודים חפים מפשע. אה, עמירה הס כבר אמרה את זה? אופס.
כך, מעיתון לאנשים חושבים, נניח, הפך "הארץ" לצהובון לשמאלנים קיצוניים ונרגנים; פויה כיפת ברזל, פויה חיל האוויר, פויה צה"ל; והכל עטוף ברטוריקה מפולפלת, בזמן שהאמת מורכבת הרבה פחות. כתבי העיתון פשוט מתחרים ביניהם למי יש יותר גדול, מי מוזמן להתארח ביותר משדרים מיוחדים, מי חוטף יותר קריאות בוז בפאתי אשקלון. איזה כיף לשחרר מאמרים נגד ישראל בזמן לחימה, כשהכל כה אמוציונאלי ושביר, ולראות איך כולם מדברים רק עליך.
רחמיי על אורי משגב שוודאי ציפה שהשבוע הזה יהיה שלו, והנה בא גדעון ועקף אותו בסיבוב. אתה רואה, אורי, הנה סידרתי לך עוד אייטם.
גדעון לוי, גם כן גיבור
אני חייבת להגיד שקצת גיחכתי כשצה"ל הציע היום לתושבי עזה "לנצל את הפסקת האש ההומניטארית כדי להשיג מזון ותרופות". כאילו, אין ספק שאקמול ואורז זה בדיוק מה שחסר עכשיו לתושבי עזה; למות עם מיגרנה ובטן מקרקרת זה ממש איום ונורא.
כן, כואב לי על כל החפים מפשע שנהרגו ושעוד ייהרגו בלחימה הזאת, אבל מה האלטרנטיבה, אני רוצה לדעת? כשמתמודדים עם ארגון טרור שאוגר נשק בבתי אזרחים, נפגעים גם כאלה שלא חטאו, לצערנו. זאת עדיין לא סיבה להיכנע לחמאס ולחיות בגיהינום בארץ שלנו, לתשומת לבם של גדעון לוי ושות'.
אני תוהה לפעמים מה היה קורה אם מישהו היה לוקח את עיתונאי השמאל ברצינות; אם כל מאמר שלהם היה עובר, חלילה, תחת עיניהם של אנשי מערכת הביטחון אשר היו גוזרים ממנו מסקנות אופרטיביות - האם גם אז הייתה ידם כה קלה על המקלדת?
כמה קל להתפרנס מזיוני שכל, תסלחו לי. וכן, אני מדברת גם עליי: אנחנו, בעלי הטורים, יושבים לנו בחדר העבודה וכותבים מה לדעתנו צריך לעשות, כשברור לנו שאלה רק מילים - לעולם לא נצטרך לתת את הדין, לשאת באחריות כלשהי. אנחנו לא מחויבים לשום דבר ולאף אחד; אנו המבקרים, הצופים מהצד, אלה שמדברים על אלה שעושים. ואתם יודעים מה, לא תמיד זאת חוכמה גדולה; כתבי "הארץ" מוכיחים שלפעמים זו אפילו טיפשות.
אני בטוחה שאם גדעון לוי היה חושב שהמאמר שלו יגרום לטייסים להפסיק להפציץ מאגרי נשק של טרוריסטים; אם משגב היה מעלה על דעתו שבגלל דבריו יופסק השימוש בכיפת ברזל וטילים ייפלו בכל הארץ, כולל על ביתו שלו - הם לא היו ממהרים לזעוק נגד כל מה שמגן עליהם, עלינו. עיתונאי השמאל הם גיבורים גדולים רק מאחורי המקלדת; הגיבורים האמיתיים עולים על מדי צה"ל, ויוצאים לשמור גם עליהם.