כשאף אחד לא מחכה לך במקלחת, את יכולה להתפשט בקצב שלך. את יכולה, למשל, להוריד את החולצה ולנסות לקלוע אותה לסל הכביסה במשך כמה דקות, עד שתצליחי. את יכולה לשחרר את הסיכה בשיער ומרוב עייפות לזרוק לסל גם אותה, ואז לחפש בין הבגדים עד שתמצאי.
אף ילד עצבני לא יאיץ בך - "תחפפי לי כבר, הייתי באמצע פרק של 'קופיקו'"; ושום פעוטה מנוזלת לא תסתכל עלייך במבט טהור תוך שהיא עושה פיפי לתוך בקבוק קונדישנר חצי פתוח.
עליתם עליי: אני משתייכת למיעוט הולך ונכחד של הורים שמסרבים בתוקף להתקלח עם ילדיהם; במקלחות שלי יש סבון לחות איכותי ופילינג פצ'ולי, לא ברווזוני גומי ושמפו נגד כינים.
"את לא יודעת מה את מפסידה", אומרים לי מסביב, "אמבטיה עם הילדים זה כיף נורא". נו באמת, תפסיקו לסבן אותי. בעצם, אולי רק קצת בגב, למעלה. עכשיו ימינה. תודה.
מה רע בפאזל על השטיח?
מזמן לא נרשם אצלנו בגינה כזה קונצנזוס: מתברר שהאמבטיה היא הג'ימבורי החדש ואני לא שמתי לב. "נעמונת מתקלחת איתי מאז שהיא יושבת יציב", מספרת ש', "אנחנו משיטות ברווזים, מדביקות יצורים רטובים על החרסינות ונהנות בטירוף". האמהות מסביב מהנהנות במרץ; "גם אני התחלתי לצרף את רועיקי לאמבטיות שלי", מאשרת ד', "בחיים לא הייתי מוותרת על זה, זה זמן האיכות שלנו ביחד".
זמן איכות זה בהחלט חשוב, אני אומרת, אבל למה חייבים בעירום מלא? מה רע בלהרכיב פאזל על השטיח או להכין יחד עוגיות?
"אין בעיה אורית, תמשיכי עם הציניות שלך", הן אומרות, "רק שתדעי שלילדים זאת חוויה נהדרת. להיות אמא כיפית זה לא דבר רע".
סליחה, אני לא אמא כיפית? לעבוד על סבתא בטלפון - זה לא כיף? לעשות תספורות לבובות עם מכונת הגילוח של אבא - לא כיף?
על כל פנים, המילה הזו עוד תחזור פעמים רבות בדיון הזה, על שלל הטיותיה.
את הניסיון להפוך את שעת האמבטיה לנעימה יותר, אני דווקא יכולה להבין; אין ספק שאמבטיה וילדים הם שילוב בעייתי גם בלי קשר למספר המשתכשכים במים. רוב הגמדים שונאים להתקלח ביחס הפוך לרמת הלכלוך שצברו, כלומר – ככל שהילד מטונף יותר, כך הוא יצרח בווליום גבוה יותר כשתנסו לטבול אותו במים.
"ובגלל זה אני נכנסת לאמבטיה ביחד איתו", מהנהנת מ'. "החלטתי שאצלנו בבית, המקלחת תהיה פאן-פאן-פאן, לא סיוט כמו בבית של אחותי. הוא משחק לי בשיער, אני מקרצפת אותו ושנינו מרוצים".
אבל כשאני מבררת את העניין קצת יותר לעומק, אני מגלה שחוץ מכיף לא נורמלי, ישנם עוד כמה נימוקים פרקטיים למקלחת משותפת; "אני מעדיפה לסבן אותו בישיבה מאשר להתכופף ולשבור לי את הגב"; "זו הזדמנות בשבילי להתקלח לפני שייעצמו לי העיניים, אחר כך אני כל כך עייפה שבקושי יש לי כוח להסיר איפור"; "ככה אני חוסכת במים, למה לי למלא שלוש אמבטיות ביום אם אני יכולה להסתבן יחד עם הבנות?"
הכל נשמע הגיוני ונכון ובכל זאת, תמיד מדהים אותי מחדש לראות איך הורים נדבקים לכל מיני הרגלים ותיאוריות, כדי לעשות לעצמם חיים קלים ועדיין לטפח תדמית של משקיענים.
איברים מוגדלים מול קטנטנים
להתקלח עם הילדים נשמע לי כיף בערך כמו לישון איתם – עוד מנהג מוזר של הורים עצלים משהו; גם מחבקות העצים שמיהרו לאמץ את הלינה המשותפת נשבעות שלנמנם עם רגל של תינוק בתוך העין זה נחמד נורא.
ובאמת, למה להן לעבוד קשה ולהרגיל את הילד להירדם במיטה שלו, או חלילה לקום באמצע הלילה כדי להרים מוצץ שנפל - אם אפשר פשוט לישון לידו ולקשקש משהו על קשר הורי-ילדי?
ולמה להיגרר לעימותי אמבטיה לעת ערב או להירדם על הספה בלי מקלחת מול מהדורת חצות, אם אפשר לקפוץ עם הילד למים ולספר שמדובר בחוויה משפחתית מגבשת?
הבעיה עם ההרגלים האלה, שהם הופכים את כל המשפחה לקומונה, ואת הפרטיות למילה גסה. ועוד לא דיברנו על העירום.
התירוץ הרשמי של ההורים למקלחות משותפות הוא ש"גוף זה דבר טבעי ולא צריך להתבייש בו". אני דווקא חושבת שמקלחת שכזו אינה טבעית כלל, ויעידו על כך תגובות הילדים, שעולמם צר מלהכיל את כל האיברים המוגדלים שהוריהם מתעקשים להציג מול עיניהם הקטנטנות.
"הבן שלי שאל למה אני לא מתגלחת, ומאז הוא מספר לכולם שלאמא יש זקן", מספרת מישהי. "יואבי חשב שזו חיה ושאל אם אפשר ללטף", מספרת אחרת. "ושירי שלי", אומרת חברתה, "כל הזמן מנסה לסרק אותי שם. זה ממש מביך, אתמול היו אצלנו אורחים והיא לא הפסיקה לדחוף לי מברשת מתחת לחצאית".
ד' מושכת בכתפיה באדישות: "אני הסברתי לרועיקי שלאבא יש פיפי פין ולאמא יש פיפי פות, וזה הכל".
עוד לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט, אני קולטת מזווית העין את בתי מיקה בת השנתיים וחצי, שבדיוק הגיעה לקחת בננה מהתיק שלה. את המילים שהיא הצליחה לקלוט, אני איאלץ לשמוע מעכשיו למשך שבוע לפחות. "פות וזה הכל", היא מצייצת בפה מלא בננה. "אמא, מה זה פות? יש לך פיפי פות וזה הכל?"
אני שולחת אל ד' מבט זועף. "שום פות!", אני אומרת למיקה, "לאמא שלך אין שום פות, הבנת? את שמעת 'קליפות', מיקה! תאכלי את הבננה שלך ותזרקי את הקליפות לפח, זה מה שהיא אמרה, עכשיו תחזרי למגלשה, תיכף הולכים הביתה, קחי במבה, לכי להתנדנד, איפה ציפור?"
גם זה טבעי
אין, פשוט אין סיכוי שהילדים שלי יראו אותי בלי תחתונים, ולא נראה לי שבגילם הם צריכים לקבל הסברים על אברי רבייה.
הייתי מצפה שגם הורים אחרים יגיעו למסקנה הזו, במיוחד עכשיו כשהמודעות להטרדות וניצול של ילדים – נמצאת בשיאה. כל כך הרבה סדנאות, קלטות ושירים מבקשים ללמד את הילדים שגוף הוא דבר פרטי, ובכל זאת ישנם בתים שבהם המסר הוא הפוך. כמה אבסורדי, להסביר לפעוטה, למשל, שלא יפה להוריד את המכנסיים באמצע הגינה, ובבית - להציג בפניה את האיברים המוצנעים כאילו מדובר בעוד יד או רגל.
"להתקלח יחד זה אינטימיות משפחתית בריאה", מנסה ד' לסכם, אבל אי אפשר לדבר על אינטימיות בבית שבו הכל כל כך ציבורי וחשוף.
בזה אחר זה מולאמים חדרי הבית הפרטיים לשימוש משותף, והפעולות הכי אישיות הופכות פומביות כל כך; חדר השינה כבר אינו זוגי, חדר האמבטיה הפך לבריכת נודיסטים משפחתית; מזל שבשירותים עוד מותר לי לשבת בגפי בלי רגשות אשם.
רגע, אומרים לי עכשיו באוזנייה שגורו חדש טוען שעשיית צרכים בצוותא פותחת את הצ'אקרות ומחזקת את הקשר ההורי-ילדי. מה, לא?