"זה היה המסדרון שלי השבוע", כותבת הבלוגרית קתלין פלמינג בפוסט כן וחשוף שזכה לפרסום ותשומת לב רבה ברחבי הרשת. "מיליון חתיכות מראה. הכל היה שבור וחד, ובני היה אחראי לזה. לפעמים דברים נשברים באופן אנוש, והנשימה נעתקת. נשימתי נעתקה כשבני רץ בזעם לשירותים, כולו תסכול וחרון מסיבותיו החשובות שלו. כשהוא בחר לטרוק את הדלת בכל הכח, מיליון חתיכות קטנות התפזרו באור אחר הצהריים. אני הייתי שקטה. התבוננתי בנזק ונשמתי עמוק. הוצאתי את הכלב מהבית, שלא ייפצע, סגרתי את החתול במרתף, והרגשתי את הדמעות החמות זולגות על פני. מדהים כמה לבד אפשר להרגיש כשאת אם יחידנית במצב כזה".
"כשעמדתי ושקלתי מה תהיה תגובתי, והאם האישיות של בני השתנתה, שמעתי אותו בוכה בתוך חדר השירותים", מספרת פלמינג. "הנשמה שלו כאבה. לא ציפיתי לזה. לא הזמנתי את הכעס הזה לבית שלנו. את הפחד, האימה, הבושה, הדאגה. פחדתי ממנו. לנשום עמוק. 'אמא לוחמת', אמרתי לעצמי. 'הנשמה הפצועה ששם בחדר זקוקה לך עכשיו. היא צריכה ממך את האמפתיה הרבה ביותר, את החום והרוך האמהיים העילאיים. עוד נשימות עמוקות. צאי לדרך, אמא. צאי עכשיו, תפתחי את הדלת, עשי לך דרך בין השברים, הביטי בפרצוף שאת הכי אוהבת בעולם אדום מדאגה ורטוב מדמעות, שמעי את הקול שלו פתאום חלש וקטן: אמא, זה לא יקרה שוב. אני מצטער. ופניו מלאי חוסר ודאות'".
"לכי אליו, אמא", ממשיכה פלמינג ומפצירה בעצמה ובקוראות, שוודאי מצאו או ימצאו את עצמן בסיטואציה דומה. "'לכי עכשיו. עטפי אותו בין הידיים. כן, גם את בוכה עכשיו. חבקי אותו חזק, הרגישי אותו מתכדרר בזרועותיך, שימי לב לכמה שהוא צמא לאהבתך. לאישור שלך. תראי כמה הוא קטן. כמה עדינה רוחו. אני אוהבת אותך. אתה בטוח. אמא פה. החלק הרע נגמר. הכל בסדר. אני איתך. אני אוהבת אותך. דברי איתו על הזעם, אמא. תגידי לו עכשיו שכעס זה דבר עוצמתי. שיש לו זכות לכעוס ושהכעס צורב מלהט. הוא יכול לטהר אבל גם להרוס. הוא יבין. הוא הרגיש את זה. הוא פגש את הכעס".
הלקח שפלמינג הציעה לבנה ברגע הקשה הזה ביניהם, שהמראה המנופצת הייתה הדימוי המושלם עבורו, הוא לא לפחד מהכעס ולא להתנגד לו. "יש דרכים אחרות להביע את הרגשות הגדולים שלך", אמרה לו. "נעבוד על זה יחד. אני אעזור לך. אתה לא לבד אף פעם, גם לא כשאתה כועס. אתה אף פעם לא לבד עם הפחדים שלך. אני פה. אנחנו ביחד בזה. ועכשיו ננקה יחד".
השניים ניקו יחד את החתיכות, עברו עם מטאטא וגם עם שואב, והעבודה התנהלה בשתיקה ובזהירות. "לפעמים דברים נשברים", מסכמת פלמינג. "לפעמים אנחנו שוברים אותם. זה לא השבר שחשוב, או למה או איך. חשוב לבחור כיצד מגיבים. רגעים אלה יכולים לעזור לנו לזכור איך לאהוב עמוק יותר. לדחוף אותנו לשיאים של אמפתיה, לאהבה. לכי, אמא. קחי את התינוק שלך. למדי אותו. הראי לו. חיי איתו. זו אהבה. לכי אליו עכשיו".