אתמול התפרסמו בתקשורת שני מקרים שמעידים על גזענות: במקרה הראשון מורה השוותה את תלמידיה הבלונדינים לנאצים, במקרה השני הותקפו שני נערים ממוצא אתיופי על ידי חמישה צעירים. כמובן ששני המקרים עוררו מיד סערה. אז כל מי שהיה צריך להתנצל - התנצל, וכל מי שהיה צריך לגנות - גינה. המסר העיקרי שכולם ניסו להעביר הוא שמדובר באי הבנה או במקרים קיצוניים, וכי הם אינם מייצגים את החברה הישראלית בשום פנים ואופן. האומנם?

הפגנת האתיופים בקריית מלאכי. האפליה נמשכ (צילום: רויטרס)
רק לפני שנה יצאו בני העדה האתיופית להפגנות במחאה לגילויי גזענות. משהו השתנה מאז? | צילום: רויטרס

דבר אחד בטוח: הטיימינג של שני המקרים הללו הופך אותם לעצובים, כואבים ומתסכלים במיוחד. רק הרמנו את הראש מיום השואה, ובפתח כבר עומד יום העצמאות – היום שבו אנחנו חוגגים את הפיכתנו למדינה. מלבד צבא הגנה חזק הבטחנו גם "לעולם לא עוד", והתכוונו בין היתר גם לכך שלא ניתן עוד לגזענות להיות נוכחת בבית ספרנו. בשום צורה.

סטראוטיפים זה מצחיק, אז צוחקים

יום העצמאות מפגיש אותנו מדי שנה עם שלל סרטי הבורקס, ובהם "גבעת חלפון אינה עונה", "סלאח שבתי" וכל השאר. כשאנחנו מסתכלים על סלאח המסכן אנחנו אומרים לעצמנו שהסרט הקלאסי הזה מייצג רק את שנות החמישים, ושהיום, בישראל הנאורה והמודרנית, כולנו נמצאים במקום אחר לגמרי. כולנו שווים, חפים מגילויי גזענות ועדתיות, כולנו ישראלים גאים. אבל כל המקרים האחרונים מוכיחים שבסך הכול אנחנו משקרים לעצמנו רק כדי להרגיש יותר טוב. אין מנוס מלהודות בכך שגילויי גזענות ועדתיות חיים, נושמים ובועטים גם בישראל של שנת 2013.
לפני שבועות אחדים סיפר לי הורה על כך שהמורה של בתו בת התשע הסבירה לתלמידים שמרוקאים הם כמו ערסים. "אתם רואים, המרוקאים מוחאים כפיים ככה", היא הדגימה בסטריאוטיפיות קלאסית. הילדה חזרה הביתה ושאלה את אביה למה המורה אמרה את זה. היא רצתה לדעת מאיזו עדה היא ומהם מאפייניה, נושא שעד אותו יום בכלל לא עניין אותה – כמי שנולדה וגדלה בישראל.

אמא אחרת סיפרה לי על נהג מונית שאסף את בני המשפחה וכל הדרך שפע בדיחות עדתיות. הוא סיפר להם על עירקים בפיג'מה, פרסים קמצנים  ופולנים "קוּטרים". אף אחד לא נמלט תחת לשונו המושחזת, והם מצדם "נקרעו מצחוק". "זה לא היה נעים במיוחד", היא הודתה, "במיוחד בגלל שהילדים שמעו הכול. אבל לא הצלחנו שלא לצחוק".

אלו הם סיפורים קטנים, יומיומיים. "יאללה, זה בצחוק", יהיו הרבה שיגידו. אבל בגזענות לא צריך להיות צחוק. גזענות היא קו אדום. כי בשלב הבא, שגם הוא מתרחש בארצנו ברמה יומיומית, נהג צועק לנהג אחר בכביש "רוסי מסריח", נער מקלל ילד מהשכבה "אתיופי דפוק", ועובר אורח תוקף עובד זר – סתם כך כי הוא זר. וזה עובר לידינו. בדרך כלל בלי שנתייחס, אפילו בלי שנודה בקול רם שיש לנו בעיה.

אז אחרי מה שקרה אתמול כולם רצים להשמיץ את מערכת החינוך ואומרים שהמורים לא רק מקטלגים ילדים אלא גם מעוררים גזענות. אבל בחייכם, עם יד על הלב, מה איתנו? האם אנחנו ההורים לא מעוררים גילויי גזענות? האם אנחנו לא צוחקים בכל פעם שאיזה סטנדאפיסט מעלה בפריים טיים בדיחה עדתית? האם אנחנו לא חוטאים לעתים בלשוננו ואומרים למישהו שהוא "קמצן כמו פרסי" או שהיא מתנהגת "כמו פולנייה"? ברור שכן. והילדים שלנו שם. שומעים ומפנימים.

לפני שאנחנו קופצים בראש ובראשונה בהאשמה נוספת נגד המורים, בוא נסתכל קודם כל על עצמנו. לא צריך לצאת לרחובות. כל מה שנחוץ זה שינוי קטן, אבל אמיתי. כזה שמתחיל אצלנו בבית, סביב שולחן ארוחת הערב או בשיחות עם הילדים על החברים מבית הספר.

בישראל של 2013 כולנו ישראלים. לא צריך להיות הבדל בין פרסי, עירקי, אתיופי, או ילד של עובד זר שנולד וגדל כאן בינינו.

* הכותבת היא מייסדת ומנהלת "עשר פלוס"- פורטל ייחודי להורים למתבגרים ולאנשי מקצוע.

>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

>> 10 משפטים שאסור להגיד לילדים