החופש הגדול התחיל, וכאמא למתבגרים אני לא יכולה שלא להרגיש כאילו מדובר בהמשך ישיר של החג האחרון, או של חופשת פסח או של החופש הגדול של השנה שעברה. אה, כן, בתוספת שלושה ימים שהחזירו/הורידו/שינו - כבר הפסקתי לעקוב.
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
החופש הגדול כבר כאן, והעיתונים ואתרי האינטרנט מלאי פרסומים של משרד החינוך שמספרים לכולם בגאווה כי שר החינוך דואג לילדים שלנו גם בחופש. וזה קצת מוזר. כי התחושה שלי היא שלילדים שלי רק אני ובעלי דואגים כל חופשת קיץ, וממשיכים לדאוג גם בחופשה הנוכחית. אני מנסה להבין מדוע זה כך. מדוע הפרסומים מדברים על בתי ספר של החופש הגדול ועל שלל פעילויות לבני הנוער, ואילו אצלי בבית שני הילדים שרועים על הספה, בפיג'מות, כשהם בוהים בטלוויזיה? אני מנסה להבין האם זהו המצב מכיוון שהתכנית של משרד החינוך עדיין ניסיונית, ולכן רק ילדים, בגילאים קטנים, נהנים מן היוזמה? האם בגלל שכרטיס הטבות לבני הנוער לא באמת הגיע לעיר שלנו (תתפלאו אבל אנחנו דווקא גרים במרכז), ואולי בגלל שפרסומים זה תמיד דבר טוב אז למה שלא להפריז בהם.
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
- "אמהות, אתן יפות, תלבשו בגד ים"
- החופש הגדול: כל הפעילויות לילדים
- אולי כדאי שיצאו לעבוד? יש כמה עבודות חלומיות לנוער
אז כפי שאמרתי החופש הגדול כבר כאן ואני חוזרת על כך שוב ושוב מכיוון שכאמא עובדת, וככזאת שעובדת מהבית, החופש הגדול מבחינתי הוא יצור אימתני, כזה שמשתלט על חיי ומשנה אותם מן הקצה עד הקצה.
אמא, מה יש לאכול?
זה מתחיל כמה ימים לפני תחילת החופש. כבר אז שעות השינה משתנות. הילדה הרי כבר יצאה לחופש לפני שבוע, ובכל יום שעובר היא הולכת לישון בשעה מאוחרת יותר. עכשיו אנחנו כבר מדברים על מצב של ג'ט לג גמור שבו היא הולכת לישון בשעות הקטנות מאוד של הלילה, אם לא של הבוקר. הילד מבחינתו גם הוא רוצה לבלות, ולכן השעות שלו גם הן מתאחרות, ועכשיו, כשהחופש התחיל אלוהים יודע באיזה שעה ילכו שניהם לישון. היתרון מבחינתי הוא, שבמהלך הבוקר עדיין יש לי שקט בבית וזמן לעבוד.
שניהם מתעוררים בערך בצהריים. היא הולכת ישירות לסלון ומתיישבת מול הטלוויזיה, משתרעת על הספה בפישוט אברים, ורק לפי המצמוצים בעיניה אפשר לדעת שהיא חיה. הוא הולך בצעדים מהירים לפלייסטישן, ובזה נעלמים עקבותיו. הם לא מפריעים, לא מוציאים מילה, לא מתקשרים. לכאורה, בכלל אין לי על מה להתלונן. זה רק אני בבית עם שתי מומיות. אבל, משום מה, בכל פעם שאני יוצאת מחדר העבודה ורואה אותם בתנוחה הזאת אני מקבלת עצבים בכל הגוף. אולי זה מעצבן אותי מכיוון שכל ניסיון שלי לתקשר איתם זוכה להמהומים בלתי ברורים. ואולי דווקא פה הגנים שלי עובדים שעות נוספות. כנצר לדור של פולניות גאות אני לא באמת יכולה להתמודד עם העובדה שמישהו יושב אצלי בבית בלי לעשות שום דבר, מתבטל סתם כך ועוד נהנה מהחיים. אם סבתא שלי הייתה רואה אותם אני חושבת שהיא הייתה חוטפת התקף לב.
בצהריים, בדיוק כמו בסרטי הטבע של הנשיונל ג'יאוגרפיק, הם קמים מרבצם כשהם תרים אחר אוכל. בשלב הזה הם מגיעים לחדר העבודה שלי כדי לבדוק האם יש משהו לאכול (זה כנראה יותר קל מאשר לחפש במקרר). לפעמים הם כל כך שקועים בתכנית או במשחק שהם פשוט מנשנשים קורנפלקס או אוכלים טוסט, כשברקע הם שומעים את המחאות שלי שכבר שתיים בצהריים ולמה הם לא אוכלים משהו נורמלי.
שיא הפעילות מתחיל אצלנו בערך בשעה 7 בערב. או אז, כשאני כבר ממוטטת מכל היום, והפיצי גם הוא כבר בסיום יומו - השניים מתעוררים לחיים: הם מצלצלים לחברים, מסמסים, מדברים והבית נכנס למין המולה לא ברורה. בשעה 8 בערב הפעילות בשיאה. הילד מביא חברים, הילדה יוצאת לבילויים, וכולם מבסוטים. חוץ ממני כמובן. אני מבקשת שיהיו בשקט כדי שהפיצי יוכל להירדם, מבררת מתי הם חוזרים ולא נרדמת עד שכולם נמצאים שוב בבית (גם אם השעה 3 בבוקר). פלא שביום למחרת אני כולי עייפה ועצבנית?
אמא גם בחופש
ככל שאני חושבת על כך נראה לי שהמעבר שלי ל"מוד חופשה" יהיה הדרך הכי יעילה (וגם כיפית) להעביר את החודשיים הבאים. ובשנה הבאה? אני מקווה שעד אז שר החינוך יחשוב גם עלינו, הורים למתבגרים, ולא רק על הקטנטנים!
נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות