רוב האנשים מתקשים לעמוד בפני הממתק האהוב עליהם, אם זה שוקולד או חמאת בוטנים, אבל בשביל אדל אדוארדס מפלורידה (ארה"ב), אין דבר טעים יותר מהספוג של כריות הספה. האם לחמישה ילדים אוכלת מכל הבא ליד בביתה – מקונדומים לרצועות גומי, אבל ספות הפוליאסטר הן ללא עוררין הפינוק הכי גדול שלה. עבורה, הספוג הסינטטי טעים יותר מעוגות וגלידה עם סירופ שוקולד חם.
אחרי שאכלה שמונה ספות ו-16 כיסאות, אדל בת השלושים שסובלת מתופעה רפואית מוכרת, מעריכה כי אכלה מעל מאה קילוגרמים של ספוג במהלך חייה עד כה. היא לא מסוגלת להפסיק וחוששת שזה יביא למותה. "הייתי בת עשר כשהתחלתי לאכול כריות", היא מספרת. "שיחקתי עם בן דודי שתלש חתיכה מהספה ותחב אותה לפה כאילו הייתה מסטיק".
במהלך חייה היא הובהלה כמה פעמים לחדר מיון בגלל חסימת מעיים, שנגרמה מגושי ספוג גדולים מדי שהיא אכלה. לדבריה, "בהתחלה חשבתי שזה מוזר אבל אחרי ששיחקתי עם זה קצת בפה גיליתי שאני נהנית מהמרקם. התחלתי ללעוס כריות ספה באופן קבוע וגם לבלוע חתיכות גדולות כאילו היו צמר גפן מתוק".
הימים חלפו ואדל מצאה עצמה מלקטת חתיכות ספוג מספות בכל מקום אליו הגיעה. "במקום חטיפים וג'אנק פוד אני רק רוצה לנשנש ספות", היא מספרת. "זה נשמע מוזר אבל תאמינו לי, ספוג טעים כמו ממתק". אדל הצליחה לשמור את ההתמכרות שלה בסוד ממשפחתה במשך תקופה ארוכה. "פחדתי שאנשים יחשבו שאני מוזרה אז שמרתי את החיבה שלי לכריות בסוד", היא מספרת. "הייתי מתגנבת לספה, מקלפת את הבד ותולשת חתיכות קטנות של ספוג מבפנים. הייתי נמלטת עם השלל לחדרי או לשירותים ואוכלת בשקט".
אחרי חמש שנים של נשנוש כריות, ההרגל המגונה גבה מחיר ראשון בבריאות של אדל: "היו לי כאבי בטן חזקים מאוד ולא הייתי מבקרת בשירותים במשך ימים ארוכים. אימא שלי חשדה שמשהו קורה בבית, אחרי ששמה לב שהספות הופכות לדלילות ומלאות גושים, אבל היא מעולם לא חשדה שאני אוכלת אותן".
אדל אושפזה בבית חולים ואובחנה כסובלת מחסימת מעיים קשה. חתיכות ספוג הפוליאסטר הקטנות חסמו את המעי הדק שלה ולא אפשרו לה לעכל מזון. "ניסיתי להתכחש לזה שאני גרמתי לבעיה הרפואית אבל צילומי הרנטגן הוכיחו שהמעי שלי חסום בגלל חתיכות ספוג", היא מספרת. "הרופאים שאלו אותי אם אכלתי משהו ספוגי ונאלצתי להתנהג כאילו אני מופתעת מהשאלה. אחרי שהתנהגתי כאילו אין לי מושג מאיפה הספוג הגיע למערכת העיכול שלי לבסוף נשברתי והודיתי מרוב פחד".
הרופאים הצליחו להסיר את החסימה בבטנה של אדל בעזרת חומר משלשל חזק ואבחנו אותה כסובלת מתסמונת פיקה. המחלה נדירה בקרב בוגרים אך היא שכיחה יותר בקרב ילדים ומתבגרים בעלי פיגור שכלי. עד כה לא ברור מה בדיוק גורם לה – מחסור פיזי בחומרים מזינים או גורמים פסיכולוגיים – והיא מאופיינת באכילה עקבית של חומרים לא מזינים, בעיקר אכילת צבעים, פלסטרים, שיער, בגדים, חוטים, לכלוך, צואת חיות, אבנים, ניירות ועוד חפצים הנמצאים בהישג יד בקלות. במקרים קיצוניים התסמונת עלולה לגרום להרעלה.
רופאיה של אדל, הסובלת מאנמיה, תולים את האשמה במחלתה במחסור חמור בברזל. הם סיפרו לה שאין תרופה זמינה למחלה אך ארגנו לה טיפול פסיכולוגי, שלא ממש עזר: "הפסיכולוג שלי רמז שאני אוכלת כריות ספה בגלל שההורים שלי התגרשו אבל אני יודעת שזה בגלל שזה פשוט טעים לי".
בילדותה, אמה של אדל אסרה עליה להתקרב לספות בבית, אבל היא מיד מצאה דרכים מקוריות להשביע את תיאבונה למילוי סינטטי – כריות כתפיים מארון הבגדים, מברשות קטנות לצביעה עדינה מארגז הכלים והיא אפילו נהגה לנשנש את הצמר ממקלות אוזניים, כאילו היו סוכריות על מקל.
"אני מעדיפה כריות כתפיים כי הם נקיות יותר מהספה", אדל מסבירה. "אבל למרות שזה מגעיל, אני לא יכולה לעצור את עצמי כשאני רואה ספה. הייתי מתעוררת מוקדם בבוקר ומחביאה בכיסים חתיכות קטנות מהספה כדי שאוכל לאכול אותם בבית הספר. ברגע שהצלחתי להשתלט על עצמי ולאכול רק חתיכות קטנות, בעיות העיכול שלי נפתרו".
ב-25 השנים האחרונות, אדל הפסיקה לאכול ספות רק במהלך חמש ההריונות שלה. לדבריה, בזמן ההריון היא לא השתוקקה לספוג אפילו פעם אחת. "יש לי מאנצ'יז לכרית בערך כל חצי שעה וכשאני לחוצה זה לא יכולה להפסיק לאכול", היא מספרת. "בכל פעם שאני נכנסת להתקף אני מרגישה רע עם עצמי אבל אני לא יכולה ללכת לגמילה כי אין תכניות מסודרות לבעיה שלי. אני מסתירה את התשוקה שלי מהילדים ואני מפחדת מהיום שהם יאלצו לספר לאנשים שאימא מתה אחרי שאכלה יותר מדי ספות".